רבנו תם, חייו ומורשתו

לקראת יום ט"ו סיוון, כ' סיוון, וליום ד' תמוז – יום ההילולא.

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם

רבנו תם – השם שמסעיר נימים חבויים בלב כל יהודי מזה קרוב לאלף שנה…

רבנו תם, נכדו של רש"י, הוא אשר ייסד את דרך ושיטת בעלי התוספות.

את המתנה שהתוספות העניקו לעם ישראל לדורותיו אין לבטא במילים, כי בכל דור ודור היו יהודים מכל המינים והסוגים רק טובלים עצמם בכל "דיבור המתחיל" שהוא ומייד שוכחים מכל מה שהעיק על הלב, כי דברי התוספות, קשים ככל שיהיו, ארוכים ככל שיהיו, סבוכים ככל שיהיו, כוח מופלא יש בהם להשיב נפש, וממש כפשוטו לשטוף את המוח מכל דבר לא טוב שנדבק בו.

וא"ת, וי"ל, תימא – אלו מילות קוד לעולם מופלא של עמל התורה ושקיעה עיונית במכמניה. תוספות לומדים ביישוב הדעת, בסבלנות, עם כל הזמן שבעולם, לא זזים עד שמבינים כל הגה וכל תג, ואז נפנים לעיין במהרש"א. אין בן נכר בעולם שיבין את ההנאה הזו. אין זר שיהיה לו מושג כל שהוא בעיניים הבורקות לאחר הבנת מהרש"א בשיטת רבנו תם…

ואלו השורות הצפופות והקטנות, היו מושא הגעגועים של אינספור תלמידי חכמים גם אז, בגטאות ובמחנות. וכשהגיע לידיהם דף צהוב ישן, גמרא עתיקה שתוספות בשוליה, הייתה מציאה זו מנחמת את שברון ליבם ויוצקת עוז ותעצומות בנפשם. אלו השעשועים של עם ישראל מדור דור, "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי".

יעקב איש תם

רבנו תם היה דודו של ר"י הזקן שחיבר את התוספות לראשונה כחיבור מסודר, והוא אשר פתח את תקופת בעלי התוספות שנמשכה על פני מאתיים שנה, וליוותה את עם ישראל בתקופות הקשות של "מסעי הצלב". רבנו תם עצמו ניצל בנס ממוות וכדלהלן, אולם מבין תלמידיו הנודעים היו כאלו שמסרו נפשם על קדושת השם: רבי יוסף בן יצחק (רבי יוסף בכור שור מאורליאנש), תלמיד רבנו תם, רבנו פטר בן יוסף, שנהרג על קידוש השם בקרנטן בעת מסע הצלב השני; רבי יעקב מאורליאנש, המכונה רבנו תם דאורליאנש, נהרג על קידוש השם בלונדון ביום הכתרתו של המלך ריצ'רד הראשון ("לב הארי"), ורבי יום טוב בן יצחק מיואני, שנהרג על קידוש השם בטבח יהודי יורק באנגליה.

רבנו תם היה גדול הדור, והשפעתו הייתה מכרעת לשעה ולדורות. האבן עזרא, בן דורו, מכנה אותו בהערצה "מלאך האלוקים", ובשיר מחורז הוא קורא לו "אביר א-ל עם ורועם".

רבי יעקב, שהיה מכונה "רבנו תם" על שם הכתוב "יעקב איש תם", נולד בעיירה רמרו בסביבות שנת תת"ס לאלף הרביעי (שנת 1100) לרבי מאיר מהעיירה רמרו (לעיתים: רמרוג) ולמרת יוכבד בת רש"י.

לאחר שרש"י פתח את שערי התלמוד הבבלי בפני הקהל הרחב, ואשר עליו נאמר "אלמלא הוא נשתכחה דרך הבבלי מישראל" (רבי מנחם בר' אהרן בר' זרח, ספר צדה לדרך), באו צאצאיו ותלמידיו, המפוזרים בכל מחוזות ערי הריינוס, לותר ושאמפאניה, ובישיבותיהם חיברו "תוספות" לדרכו הנפלאה של רש"י, והם אשר הביאו לכך שהתורה תהיה לחם חוקם של היהודים בכל רחבי אשכנז (-גרמניה) וצרפת, וכלשון הספר "צדה לדרך": "ובסיבתם של רבנו שלמה (-רש"י) ונינו, למדו גמרא ולומדים בכל המקומות ששמענו וידענו… והם הסיבה הרחוקה והקרובה".

השפעת רש"י ובעלי התוספות על תלמידיהם ועל כל הדור, ומאז לדורות עולם, הייתה רבה ועצומה. הם היו עוסקים בתורה בעמל ויגיעה והתמסרות מושלמת, וכלשון הסמ"ג (ספר המצוות הגדול) תלמידי רש"י ובעלי התוספות בצרפת "לא היו חולצים מנעליהם אלא בליל שבת לפי שלומדים בכל הלילות של חול ושוכבים מעט בלבושיהם…".

דברי התוספות שגובשו בשיעורים של ראשי הישיבות ובדברי המו"מ עם התלמידים, הם היסוד לקטעי התוספות שמודפסים כיום בכל תלמוד בבלי, אולם ידוע בוודאות שהם רק חלק מחיבורי התוספות שהיו רחבים מני ים.

המאור הגדול

כאמור, את היסוד לשיטה זו הניחו רש"י ונכדו רבנו תם, ומי לנו גדול כתלמיד הר"ן, הפוסק הגדול מתקופת הראשונים רבנו יצחק בר ששת (הריב"ש), שכתב כך:

"המאור הגדול רבנו שלמה זכר צדיק לברכה גלה עמוקות התלמוד מני חושך לא עממוהו סתום ובזולת פירושו היה כספר החתום, והמאור השני, רבי יעקב איש תם, אשר כמוהו בפלפול לא נהיה מאחר שהתלמוד נחתם, תלמוד ערוך בפיו ושגור סיני ועוקר הרים וטוחנן זה בזה, מפלפולו ועומק שכלו ורוחב בינתו…".

רבנו תם עסק בעסקי הלוואות וייצור יין, ועמד בקשרי מסחר עם אבירים ואנשי שלטון, אולם על גדלותו בתורה והשפעתו לשעה ולדורות לא היו עוררין. דבר זה בא לידי ביטוי בחליפת מכתבים בינו לבין גדולי דורו, אף אלו שהיו גדולים ממנו בשנים, וגם בדברים מפי כתבם של רבותינו גדולי הראשונים שיצאו מגדרם בביטויים נדירים על גדלותו של רבנו תם, ואף מפי רבותינו הראשונים ממדינות אחרות, וננקוט לדוגמה את לשונו של רבי אברהם בן דוד הראשון, בעל ספר הקבלה, שהיה בספרד:

שבארץ צרפת היה חכם גדול ורב מובהק במדינת רומרוג, שמו ר' יעקב, השם ישמרהו ויחייהו ויזכהו ללמוד וללמד ולהרביץ תורה בישראל.

בעיצומו של מסע הצלב השני אירע לרבנו תם מאורע קשה וממנו ניצל בנס, אך בעטיו נאלץ לעזוב את רמרוג ולעקור עם ישיבתו למקום חדש, וזה דבר המעשה:

וביום טוב שני של שבועות נאספו התועים מארץ צרפת אל רמרו, ובאו בבית רבינו יעקב שיחיה ולקחו כל אשר לו בביתו, וקרעו ספר תורה בפניו, ולקחוהו והוציאוהו השדה, ודברו אתו משפטים על דתו, ויתנכלו להמיתו, ואת גופתו פצעו אותו חמשה פצעים בראשו, כי אמרו: אתה גדול של ישראל, לכן נקחה ממך נקמת התלוי, ונפצעה בך, כאשר פצעתם באלהינו חמישה פצעים! וכמעט שכנה דומה נפשו הטהורה, לולי רחמי יוצרנו אשר ריחם על תורתו. וימן ה' שר גדול לרבינו יעקב בדרך אותו שדה, ויקראהו רבנו, וישחדהו בסוס שוה חמשה זקוקים, וילך השר וידבר על לב התועים, וישסעם בדברים, ויאמר להם: הניחו לי היום ואני אדבר עמו, אולי יפותה ונוכל להסיתו, ואם לא יאבה – דעו כי מחר אתננו בידכם! וכה עשו, ונדחית שעה הרעה בחמלת ה' על עמו, ריחם על המרביץ להם תורתו הקדושה.

משם עקר רבנו תם לטרוייש (טרואה) והרביץ בה תורה, לאחר שירד מנכסיו שהיו לו ברמרו, אולם מעמדו כגדול הדור נותר איתן וללא עוררין, ושם, בטרואה, ייסד את תקנת הנדוניה הנודעת.

מסע הצלב בעיר מץ. (גנזך קידוש השם)

עלילת הדם בבלואה

ביום ט"ו סיוון ד' אלפים תתקל"א אירעה עלילת הדם הנוראה בבלואה (בלוייש) שהתרחשה בשיתוף עם השלטונות הרשמיים ובכך התייחדה משאר עלילות הדם, וגם בכך שהיא התחוללה אף על פי שלא נמצאה כל גופה במהלך התהוות העלילה.

וכך היה מעשה:

עלילת הדם הראשונה בצרפת: קדושי בלואה (תתל"א)

הכול התחיל ביום שגרתי אחד על גדות נהר הלואר. יצחק בן אלעזר, מיהודי העיר בלואה, הגיע להשקות את סוסו בנהר. באותה שעה ממש, הגיע למקום גם משרת נוכרי להשקות את סוסו של אדונו האציל. תוך כדי תנועה, נשמטה מחיקו של יצחק חתיכת עור מעובד לבן. המשרת הגוי, שראה את החפץ נופל למים, מיהר לחזור אל אדונו וטפל על היהודי אשמת שווא נוראה: הוא סיפר כי ראה אותו משליך לנהר גופת ילד.

הקרקע בבלואה הייתה פורייה לעלילות מרושעות מסוג זה. המתח בין אצילי העיר לקהילה היהודית היה גבוה ממילא, בעיקר בשל קנאתם ושנאתם למרת פולצלינא – אלמנה יהודייה עשירה ובעלת השפעה. פולצלינא ניהלה קשרים עסקיים ענפים, ורבים מאצילי האזור, ובהם בני ביתו של רוזן בלואה, תיאובלד (חתנו של המלך לואי השביעי), היו חייבים לה כספים רבים. במיוחד נטרה לה הרוזנת אליקס, אשתו של תיאובלד.

האציל המקומי ניצל מייד את הסיפור של משרתו כדי לרקום עלילת דם שתפתור את בעיית החובות. הוא פנה לרוזן תיאובלד, שבאותו זמן כבר הפנה עורף לפולצלינא, וסיפר לו את המעשה. למרות שלא נמצאה כל גופה ואף ילד בעיר לא הוכרז כנעדר, הורה הרוזן לאסור מייד את כל יהודי העיר.

המשפט וגזר הדין

בתחילה, ביקש תיאובלד לנצל את המצב כדי לסחוט מהיהודים כופר נפש כספי עצום וביטול של כל החובות כלפיהם. אולם אז התערב כומר מקומי ושכנע אותו כי אין לקבל כופר ממון במקום שבו לטענתם נשפך דם. הכומר הציע לערוך למשרת המעליל את "משפט האל" המקובל אצלם: המשרת הוכנס לגיגית מלאה מים, ומכיוון שצף על פניהם, קבעו השופטים באטימות כי הוא דובר אמת.

גזר הדין היה אכזרי: מוות בהעלאה על המוקד.

מרת פולצלינא לא נכללה בתחילה בין הכלואים. היא ניסתה בכל כוחה להשתמש בקשריה הישנים עם הרוזן כדי לבטל את רוע הגזרה, אך עוזריו מנעו ממנה להיפגש עימו. בסופו של דבר, כחלק מהרצון להשקיט את תביעות החוב, נעצרה גם היא והושלכה אל האש יחד עם שאר הקהילה.

במהלך השרפה הנוראה, נשרפו החבלים שקשרו שלושה מהיהודים והם הצליחו להשתחרר. הם זעקו כי הצלתם מהאש היא הוכחה שמימית לחפותם, אך אנשי הרוזן סירבו לשמוע. כאשר ניסו היהודים להיאבק ולגרור עימם את אחד הנוגשים אל האש, הסתערו עליהם השומרים, הרגו אותם והשליכו את גופותיהם למוקד. באותו יום נורא נספו על קידוש השם 31 יהודים, מתוכם 17 נשים.

רבי אפרים מבונא, שהיה הראשון לתעד את האסון ב"ספר זכירה" שלו, מתאר מחזה מרטיט לב: הקהילה כולה – אנשים, נשים וטף – צעדה אל המוקד כשרק שירה אחת בפיהם. הם החלו לנגן את תפילת "עלינו לשבח" בקול נמוך, ותוך כדי שהאש עולה, הרימו את קולם יחד בזעקה גדולה עד שיצאה נשמתם בטהרה.

הזעזוע והתגובה ביהדות צרפת

האירוע בבלואה היכה גלים וזעזע עמוקות את יהדות צפון צרפת. עד לאותה עת, השלטונות הצרפתיים לא שיתפו פעולה עם המוני העם בעלילות הדם ולא הטילו עונשים על הקהילות. זו הייתה הפעם הראשונה שבה השלטון הרשמי נתן יד לרציחת יהודים בעלילה מומצאת ללא ראיות. הפחד מפני שינוי המדיניות והסכנה לכלל יהודי האזור הובילו לתגובה רוחנית וקהילתית חסרת תקדים.

קהילות רבות קיבלו על עצמן תעניות ומנהגי אבלות. קהילת טרואה (עירו של רבנו תם) גזרה על עצמה שלא ללבוש בגדי משי במשך שלוש שנים, ולהתענות בכל ימי שני וחמישי עד לסוף אותה שנה.

השפעה לדורות

גדול הדור באותה תקופה, רבנו תם, קבע לזכר הקדושים תענית קבועה לדורות ביום כ' בסיוון. הוא ייחס לצום זה חשיבות עצומה ואמר עליו: "גדול יהיה צום זה מצום גדליהו בן אחיקם".

המאורע הונצח בספרות הקינות והסליחות של עם ישראל:

רבי אפרים מבונא חיבר את הקינה "למי אוי למי אבוי", הבנויה לפי סדר אותיות מגילת איכה.

אחיו, רבי הלל מבונא, חיבר את הסליחה המפורסמת "אמוני שלומי ישראל", המתארת את השתלשלות המעשה וגבורת היהודים. סליחה זו נכנסה במרוצת השנים למחזור התפילה של חלק מקהילות אשכנז ונאמרת בתפילת מוסף של יום הכיפורים.

עלילה זו גרמה לעלילות דומות בפונטייזא, יינבילא ולוקאש, ובספר "גזרות אשכנז וצרפת" מתאר שליחו של הרב ר' יום טוב מאורליינש שהלך לגלות "לרבנו הקדוש" רבנו תם את דבר הגזרות הנוראות.

לפי גרסת ספר זה קיבלו עליהם כל קהילות צרפת ואיי הים וריינוס יום זה ליום הספד ותענית "מרצון נפשם ובמצוות הגאון רבנו יעקב בן הרב ר' מאיר אשר כתב עליהם ספרים והודיעם (…) כי יום כיפורים הוא".

לאחר מעשה זה עוד כתב רבנו תם תשובה בעניין קידוש השם וקבע כי "כשיראים פן יעבירום נכרים לעבירה כגון על ידי ייסורים שלא יוכל לעמוד בהם, אז מצווה לחבל בעצמו", וכן פסק לא להתאבל על ילדים שהוטבלו לנצרות ומתו "שמנהג הוא לא להתאבל אך ששים ושמחים"… (או"ז ח"ב סי' תכח).

ימים ספורים לאחר מאורע זה שבק רבנו תם חיים ונפטר למגינת לב ביום ד' תמוז ד' תתקל"א (אם כי ר' אפרים אורבך, שממחקריו שאבתי הרבה, אינו קובע מסמרות לתאריך זה דווקא, אלא לסביבתו, ראו בעלי התוספות, הוצאת ביאליק תש"מ, עמ' 112).

רבנו תם נקבר בבית הקברות העתיק בעיר רומרוג. בשנת תשס"ה נעשה מאמץ לשקם את בית הקברות ולתחמו. באותו בין קברות קבורים גם הרשב"ם ור"י הזקן.

פטירתו של רבנו תם הייתה כמובן אבדה נוראה להמון תלמידיו ולכלל ישראל, וכפי שהתבטא אז בן אחותו, בעל התוספות ר"י הזקן: "כבה אורו של עולם ונשבה ארון הברית", ותלמידו בעל התוספות רבי חיים כהן אמר: "אילמלא הייתי כשנפטר רבנו תם הייתי מטמא לו" (למרות היותו כוהן – תוספות כתובות קג ע"ב ד"ה אותו).

תקנת רבנו תם, כ"י, (הספרייה הלאומית)

תרגום מוויקיפדיה הצרפתית על העיירה רמרו:

במאה ה-12, העיירה הייתה ערש הולדתה של תנועה רוחנית יהודית חשובה: התוספות, שהם פירושים על התלמוד מתקופת ימי הביניים.

בישיבה (בבית המדרש) למדו סטודנטים (תלמידים) שהגיעו מכל רחבי אירופה. ראש הישיבה הזו היה רבנו תם, שנולד ברמרו, והיה נכדו של הרב המפורסם רש"י.

החיוניות והפריחה של מרכז לימוד תלמודי זה הגיעו לסיומם הפתאומי והאלים ב-8 במאי 1147, כאשר צלבנים, שהיו בדרכם למסע הצלב השני, עצרו בבית המדרש כדי להשמיד את כל התיעוד והספרים (כתבי היד) שהיו בו.

בהמשך הערך מפורטים המקומות ההיסטוריים של רמרו:

רחוב רש"י: רחוב בעיירה הקרוי על שמו של רש"י הקדוש, סבם של רבנו תם והרשב"ם, שפעלו באזור זה (חבל שמפאן) והניחו את היסודות לכל לימוד התורה באירופה.

Chapelle des Tossafistes: חדר זיכרון / אתר הנצחה המוקדש לבעלי התוספות (Tossafistes).