לכה דודי לקראת כלה – חתונות בקרב שארית הפליטה

כתובה שנכתבה לזוג יהודי משארית הפליטה בקפריסין הם נישאו בפמגוסטה, קפריסין

כלי זמר בחתונה במחנה העקורים בעיר זלצבורג - אוסטריה

כתובה של זוג משארית הפליטה שנכתבה בכתב יד

החתן יוסף פבר מובל לחופתו על ידי חבריו במחנה העקורים סנטה צ'זרו, איטליה

כלה מובלת לחופתה על ידי חברותיה במחנה העקורים צריה צ'יזרו, איטליה

כתב תנאים משמחת אירוסין לזוג יהודים במחנה פוקינג

אחותי רבקה

אחותי רבקה התארסה. נפלא לחשוב שמשפחתנו הקטנה עתידה להתרחב. חתונה מהווה עבורנו חוויה גדולה. בכל שנות המלחמה לא ראינו חתונה. אמנם פה בצלסהיים, כבר התקיימו ארבע חתונות. חתונות יהודיות כדת וכדין. אבל השמחה לא יכלה להיות שלמה...

"עכשיו", אמרתי לאחותי רבקה, "אני מבינה את האמרה השגורה: 'שמחות בלב שמח'...

זה לא מובן מאליו, נכון?"

"לא", הביטה בי אחותי, "כלל לא מובן מאליו"...

את ההכנות לחתונה של אחותי ערכנו בהתלהבות רבה. כולם לקחו חלק בהכנות, מי באפיה, מי בבישול ומי בתפירה. לי אישית היה חשוב שהחתונה תהיה גם נאה, דומה לפעם.

החתונה היתה מיוחדת. לכלה היתה משפחה. היו לה שלוש אחיות, אח ואפילו דוד. גם החתן, שנשאר יחיד משבעת האחים ממשפחתו, מצא בכל זאת שני דודנים.

וכך נערכה החופה, שבהתחלה ליוו אותה הכל בבכי, אבל אחר כך נערכו ריקודים עד חצות הליל.

"ריבונו של עולם", התפללתי שוב ושוב, "אנא ברך את הזוג בחייהם המשותפים, שיצליחו להקים בית נאמן בישראל".

לא יכולתי להימנע מלערוך חשבון כאוב: לפני החורבן האיום היה מספרם של הדודים והדודות מצד הורי, ביחד עם הדודנים המבוגרים, מגיע למאה איש בקירוב... איפה הם היום?... "מוטב להפסיק לחשוב על כך!" גערתי בעצמי ויצאתי שוב במחול.

כך קמו מתוך ההפיכה הבתים החדשים. כל זוג נשוי שימש בתפקיד של שושבינים לזוגות החדשים "במקום" ההורים שאינם.

(בהפציע השחר – רות זיידמן)

הזמנה לחתונה במחנה ברגן בלזן לאחר המלחמה

רב מקדש זוג משארית הפליטה שנישא במחנה עקורים

יהודים משתתפים בשמחתם של זוג יהודי הנישא במחנה צלסהיים, גרמניה

כלה ושתי מלוות לפני החופה במחנה העקורים לנדסברג, גרמניה

יהודים משארית הפליטה משתתפים בסעודת מצווה לרגל נישואיהם של זוג יהודי במחנה העקורים לנדסברג, גרמניה

הזמנה לחתונה במחנה ברגן בלזן

חתן וכלה במחנה העקורים באד גסטין, אוסטריה

קול מצהלות חתנים

בחודש כסלו, מוצאי שבת וישלח תש"ו, עלתה השמחה על גדותיה, כשאחי הגדול והיקר יוסף אריה בא בקשרי שידוכין עם הכלה המהוללה מרת הידה צירל מהעיר גרוסוורדיין.

גם היא עברה את כל אימי השואה, וזכתה בחסדי השם להינצל. כ"ק אדמו"ר מרן ה"אמרי חיים" זצ"ל דאג באופן אישי לכל השתלשלות השידוך וקשרי התנאים, ובכתב התנאים מופיע ה"אמרי חיים" כעומד מצד הכלה.

ביום ג' י"ג בשבט זכינו לראות את המשך שרשרת הדורות בעת בא אפריון שמחת דודים – נשואי אחי. החתונה התקיימה בעיר "מארש אויואר", כי שם התגורר סב הכלה, איש חי ורב פעלים, הרה"ח בנימין אליעזר שפיצר זצ"ל. השמחה הייתה אין לשער, בעידן של אחרי המלחמה כל שמחת הקמת בית בישראל הייתה שמחה מאוד מרוממת. החופה נערכה בחצר ה"הויף שול" (חצר בית הכנסת) והחתונה עצמה התקיימה כמו בימים עברו... בבית של הסבא. אני זכיתי להשתתף בשמחה נעלה זו של "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה" ולשמוח בשמחתם.

(בך לבד בטחנו – יששכר דב [בעריש] כץ)

חתן וכלה בחתונתם שנערכה במחנה העקורים ברגן בלזן, גרמניה

הזמנה לחתונה של הרב ישראל מאיר לאו

חתימה על הכתובה בחתונתם של בני זוג יהודים באיטליה לאחר המלחמה

סיפור החתונה של יעקב פוטש

"אספר לך מהתחלה" אמר סבא, הבן של זיידי יעקב,

והתחיל לספר מההתחלה. "אבא שלי זכרונו לברכה", התחיל סבא פוטש לספר, "נולד בעיירה ששמה רדז'ימין, הנמצאת עשרים קילומטר מוורשה. מלבד אבא שלי ותשעת אחיו ואחיותיו, גדלו בבית עוד ארבעה יתומים שלא היה להם בית, והבית הזה היה ביתם.
אבא ואמא שלו רצו בכל לבם שיגדל להיות תלמיד חכם, וגם הוא בעצמו רצה בכך ואהב את התורה. בגיל אחת עשרה וחצי נסע לעיר ברנוביץ, העיר של הגאון ר' אלחנן וסרמן הי"ד זכר צדיק לברכה. שם הוא למד בישיבה, ואחרי תקופה מסוימת המשיך הילד – כמעט בחור – אל העיר סטולין, שם למד בישיבה גדולה וחשובה בהנהגתו של ר' משה מסטולין, יחד עם בחורים ותלמידי חכמים שבאו ללמוד בה תורה מכל האזור.
בשנת תרצ"ט פרצה פתאום מלחמה איומה, מלחמת העולם השנייה. מלחמה בה ששה מיליון יהודים נהרגו על קידוש השם.
הנער יעקב היה כבר בן שלש עשרה, מיד אחרי בר מצווה, ויחד עם קבוצה גדולה של תלמידים הוא שמע להוראת רבו וברח.
ברחה קבוצת התלמידים – וביניהם סבא יעקב – אל העיר וילנה. לשם באו ונקבצו תלמידי ישיבות רבות שברחו מפני המלחמה שפרצה בעירם. בעיר היה הצדיק ר' אהרן קוטלר זצ"ל, אשר למד יחד עם התלמידים הרבים בישיבה שקמה במהירות, וקול התורה מילא אותה מקיר לקיר.
ביום אחד נגמרו ימי השלווה גם בישיבה החדשה הזו. באו חיילים גרמנים ורשעים ופרצו אל וילנה. בפנים עצובות סגרו הבחורים את הגמרות וספרי הקודש, נשקו במהירות ותכננו תוכניות בריחה בשקט.
מי יודע מתי יפגשו את הגמרא שוב... הפרידה הייתה קשה, אבל לא היה זמן לבכות.
נשארו הדמעות של סבא יעקב בפנים ובלילה חשוך – אפילו הירח התבייש להראות את עצמו בעולם המבולבל והעצוב הזה – עברו יעקב ובחורים נוספים את הגבול לרוסיה. זו הייתה דרך ארוכה וקשה, לאורך הדרך לחשו האחד לשני, כי עליהם לשמור על מרחק בטוח זה מזה, שלא ישימו לב אליהם, אבל שהמרחק לא יהיה גדול מדי כדי שלא יאבדו האחד את השני.
הם קבעו להיפגש יחד בצד הרוסי של הגבול, במקום שנראה להם בטוח יותר.
עבר הבחור הצעיר את הגבול, והנה הוא מוצא את עצמו – לבד.
לבד במקום לא מוכר. אין לו מושג היכן הוא נמצא והיכן נעלמו כל החברים.
לבד.
המשיכו רגליו של יעקב ללכת מבלי לדעת לאן. הבחור פחד. רעד. לא היה לו עם מי לדבר ולמי לספר עד כמה שהוא רועד.
רק אלוקים היה אתו, והוא ידע שהוא שומר עליו.
פתאום, משום מקום, הגיע מולו קשיש, עם זקן לבן וארוך.
שאל אותו סבא – יעקב: יש לך מושג היכן אני נמצא? הקשיש לא הבין את שפתו. הוציא דף נייר וצבע, צייר מפת דרך, נתן לו את הדף, הנהן ונעלם.
נותר יעקב לבד. רק שמיים וארץ והרים ורוח לילית ושמש של בוקר. התקיים מטיפות אחרונות של מים שנשארו אתו והרעב מציק. עבר על פני יערות ואכל מן הפירות שצמחו שם. הלך יום, ועוד יום, בלילות נרדם על אבני דרך, מסתתר בין העצים, וכאשר השמש שוב זרחה, הוא המשיך ללכת.
לפי המפה שנתן לו האיש הזקן הוא הלך, עד שהגיע לכפר.
"כאן כנראה נמצא סוף העולם". חשב.

השיער של יעקב גדל בינתיים ועם כובע הקסקט לראשו, איש לא ראה בו בחור יהודי.
החליט להסתיר את זהותו ולחיות בכפר הזה עד שתעבור המלחמה.
היה זה "קולחוז". כל חברי הכפר נאלצו לעבוד קשה מאד בגידולי השדה ועוד עבודות קשות לטובת הממשלה, ובתמורה קבלו לחם לאכול, מים ותה לשתות ואחת לשבוע – תלושים לקניית בשר. מובן שיעקב התנזר מהבשר הטרף, וגם את שאר דברי המאכל לא רצה לאכול. התקיים רק על פרות וירקות ואגר לעצמו את התלושים בתקווה לשימוש בעתיד.
ימים רבים הוא נשאר לבוש באותם בגדים שנקרעו בינתיים, ספר את הימים ולא התבלבל. זכר מתי באה השבת ועשה הכל כדי לשמור עליה. קידש על פרוסות לחם שאסף במשך השבוע ונזכר באמא שלו, האוהבת, בוכיה מול נרות השבת, מתפללת עליו, יענקלה שלה.
מהר מאד השתלב הבחור יעקב בעבודה בקולחוז. קיבל מבני הכפר טרקטור לעבוד אתו בשדה, בימים עבד קשה והתרחק מחברתם של הגוים. לא דיבר איתם רק שר. שירים של געגועים אל הבית, שירים של תורה, ושינן לעצמו פרקי משניות בעל פה.
בלילות לא רצה לישון לצדם של הגוים. הרחיק אל השדות שבחוץ.
ובשדה הפתוח חיות טורפות. זאבים, שועלים. ישן בין העצים ואתו גפרורים ונפט. כאשר שמע לחש של חיה מתקרבת, הדליק מיד את האש והחיות ברחו מפחד.
המשיך יעקב לסמן לעצמו על דף כל יום שעבר. כך ידע על שבתות, על חגים, זכר אותם ולא חילל. היה לו קשה להיות לבד, יהודי בודד בין גוים מגושמים ורעים. רק הזכרונות מהבית הישן והטוב שאולי עוד יזכה לחזור אליו, מלאו אותו בכח.
כמו רוח רעה הגיעו השמועות אל הכפר הנידח. שמועות על צרות קשות שעוברות על יהודים בכל ערי אירופה. דאגה מילאה את לבו של הנער יעקב, דאגה שתלויה בתוך לבו כמו שק כבד, ואיש לא יודע

ובלילה בלילה, לבד על הטרקטור, כאשר גברו הגעגועים בלבו של יעקב לבית הטוב, לאבא ואמא שנשארו אי שם, לסטנדר בישיבה ולמלים מתוקות של גמרא, היה מוציא מכיסו מפוחית. הדליק מדורה קטנה של אש ושר. השירים כמו בכו את הבדידות שלו, דברו את שלא יכול היה לומר כי לא היה לו למי.
באו אנשי הכפר כמו פרפרים אל הפרח. התיישבו בחצי גורן סביב יעקב, ובעיניים פתוחות הקשיבו לשירתו הקסומה.
און זינגען פלעגט ער, לידער געשמאק אין די נעכט/ עס האבן די לידער געקלונגען און ווייט זיך געהערט/ עס פלעגן פיל שאטנס שטיל קומען צו גיין, שטיין און נישט קענען פארשטיין.
"איש מוזר" קראו לו כל בני הכפר. אף לא אחד מהם ידע מניין הוא מגיע, מהם השירים מלאי הגעגועים ובאיזו שפה מוזרה ובלתי מוכרת הוא שר אותם. פיו של יעקב היה חתום, ובשל ימים ארוכים שבהם התקיים רק על מעט פרות וירקות הוא רזה מאד, ושערו גדל פרא. הוא שתק הרבה ורק הלב בכה מגעגועים.
הערב הזה היה ככל הערבים. יעקב התכונן לשנת הליל, רצה להתרחק אל תוך השדה, בין העצים שם ינוח ויאסוף כוח ליום הבא. פתאום עצרו אותו כמה מבני הכפר.
"ראש הקולחוז רוצה לדבר איתך" אמרו לו.
היה זה שליט הכפר, כמו פריץ רע לב. הכל פחדו ממנו.
מבולבל צעד יעקב אחריהם. לא היה לו מושג מה הוא רוצה ממנו.
ראש הקולחוז ביקש ממנו לשבת ואחר הטיל את הפצצה בחדר.
"מצאת חן בעיני, בחור". הוא אמר. "יש לי בת מוצלחת ואני רוצה שתהיה החתן שלה".
הבחור נבהל. השפיל את עיניו ולא ידע מה לענות.
"תקבל את כל הכבשים שלי ולול תרנגולות שלם!" כך הבטיח ה"ראש", והוסיף להבטיח עוד הרבה מתנות שוות ערך.
ועוד לפני שפתח סבא יעקב את פיו לדבר, אמר ראש הקולחוז: "הכל סגור, כן? מחר נחגוג מסיבת אירוסין גדולה".
כמו רוח חורפית מייללת עברה השמועה בין כל יושבי הכפר. "מחר, מסיבה" אמרו איש באזני חברו ולא בשקט. כולם חיכו בהתרגשות.
ציפורים חגו במעגל סביב ראשו מגודל השיער של יעקב. "חתן לראש הקולחוז" הם זימרו בהתרגשות. לא תהיה יותר האיש המוזר והאלמוני של הכפר. יותר לא תישן בשדות, נתון לחסדי החיות הרעות. יהיה לך בית יפה. הכי יפה בכפר. תהיה כמו החתן של המלך.
יהיה לך כסף. והרבה. תוכל לקנות בשר כשר. ולחם, ובגד ראוי ללבוש.
כמה זמן כבר לא אכלת ארוחה חמה, ראויה לשמה?
בטנו של סבא יעקב התהפכה בקרבו. רגשותיו הסתחררו כמו בקרוסלה.
הוא יכול לחיות חיים טובים. הוא יכול להיות השליט הבא של הכפר הזה. הוא יהיה שליט טוב, יעשה רק טוב בעושרו הרב.
ואבא ואמא הטובים מרדז'ימין הרחוקה? ודפי הגמרא שנשארו אי שם? מה היו הם אומרים על ההצעה?
אבל הם נותרו שם. מעבר להרי החושך. מי יודע אם עוד יראה אותם אי פעם.
יום המחר כבר הגיע. השמש ששלחה אליו בבוקר קרניים מעודדות, החלה להתגלש בין ההרים. החושך החל לעטוף את יעקב, היושב לו בודד על טרקטור בשדה. מרחוק נשמעו מנגינות עליזות.
בטנו התהפכה בקרבו. אולי יתקרב אל מקום החגיגה, רק ייקח את הכסף שראש הקולחוז הבטיח לו ואחר כך יתחמק החוצה ויברח? אולי רק ישתה מעט ויאכל? והוא כל כך רעב וצמא.
עוד דקות ספורות מגיעים לכאן שליחי ראש הקולחוז לקחת אותו בכוח אל המסיבה, בה הוא, היהודי הנודד והבודד, זה שלמד תורה מפי גדולי הדור, שהגמרא ואותיותיה מילאו אותו בקדושה, יהיה החתן לכלה... גויה.
בבת אחת עזב יעקב את הטרקטור והחל לרוץ, לרוץ, ולרוץ אל המקום בו הניח את חפציו. נטל את תרמילו, ריח יין הנסך התפזר באוויר והוא החל לברוח אל הכיוון הנגדי ממקום החגיגה.
כאשר פתח את התרמיל הבחין בעשרות תלושי הבשר שאסף, וידע את אשר יעשה.
את כל הלילה בילה יעקב עמוק בין עצי היער. רועד מפחד מן הגוים שמחפשים אותו ואולי ימצאוהו ויתפסו אותו. מרחוק שמע את צלילי התזמורת ומקרוב את נשיפות החיות הרעות שמילאו את היער.
"ואולי נשארתי היהודי האחרון בכל העולם?" עלתה לו מחשבה פתאום והוא נרעד.

ער זעהט זיין מאמע בענטשט ליכט/ און זאגט א תחינה מיט/ היט מיין יענקלה באשעפער, ער זאל בלייבן דארט א איד.
פתאום צפו ועלו מול עיניו תמונות. תמונות מן הבית הישן והטוב ברדז'ימין. בית חם ואמא מסורה שמכינה את הקישקע לחמין של שבת. מתי הוא היה בבית הזה? הוא זוכר את עצמו ילד קטן שעמד מול אמא כאשר היא טפלה בחלות של שבת וידיה נפוחות מעמל. אמא שעבדה כטוחנת כל השבוע. הוא הסתכל על הידיים ושאל: אמא, למה את עובדת קשה כל כך?
ואמא ענתה לו: מי שרוצה 'הערליכע קינדער', עליו לעמול!
מתי הוא דיבר עם אמא כך? לפני מאה שנה? אולי מאתיים?
האם יחזור לראות אותה, ואת אבא, ואת תשעת אחיו ואחיותיו?
עצי היער שהלילה צבע אותם בשחור, היטשטשו מדמעות כאשר נזכר, איך עמד מול אמא והקשיב לתפילתה מול נרות השבת. שמע איך היא בקשה מן הרבונו של עולם שישמור על ילדיה, שיגדלו יהודים טובים, תלמידי חכמים. איך הרטיבו הדמעות את ידיה הנפוחות.
עיניה הטובות והרטובות של אמא שהביטו אליו מן העבר הרחוק כל כך, נתנו לו פתאום כוח.
הוא רוצה לענות להן, לעיניים הבוכות של אמא. להבטיח לה: "אמא. יענקלה שלך נשאר יהודי!"
הוא יברח מכאן.
הוא ישאר הכי יהודי שאפשר.

יאקאב הויבט זיך אויף, און רופט זיך הויך אן: איך, בין א איד, און איך קען עס נישט טאהן. מיין תורה ערלויבט מיר נישט נעמען א פרוי/ וואס גלויבט נישט און טראכט נישט ווי איך אזוי.

הלילה הארוך והמפחיד הסתיים לבסוף. השמש עלתה מקצה היער וזרחה אל הכפר המנומנם, שכל אנשיו עייפים עוד מחגיגות האתמול.

טרטור של מסוק נשמע.

זה מסוק זעיר שהגיע ונחת באחד השדות, והביא אתו אוכל לבני הכפר. אחת לחודש הגיע בקביעות מן העולם שבחוץ אל הכפר המבודד.
יעקב ידע כבר אתמול שהיום יגיע המסוק.
הוא ניגש אליו, ומול פרצופו המופתע של הטייס הציג את עשרות תלושי המזון.
"כל זה שלך, אם תסכים להבריחני מכאן" אמר לטייס, אשר מעולם לא ראה כל כך הרבה תלושים, שגם הוא היה רעב בימי המלחמה והמחסור האלו. הוא הסכים מיד לבקשתו של יעקב, אשר עלה על המסוק, התחבא בין ארגזי המזון ונעלם מאוזבקיסטן.
הטרקטור נשאר שם לבד בשדות, מתגעגע לשירתו של הבחור.
הגיע יעקב לסמרקנד שבבוכרה. שם, בבית הכנסת פגש ביהודי חם ששמו ר' יום טוב ארליך, חסיד סטולין.
ר' יום טוב ריחם על הבחור הבודד, הכניס אותו אל ביתו ודאג לכל מחסורו.

חתונה מרגשת.

אחרי תקופה עברו שניהם לפריז שבצרפת. שם הייתה חתונה מרגשת בין סבא יעקב, לבין סבתא יענטל עמו"ש, ניצולת מחנה אושוויץ. זו הייתה חתונה שמחה ועצובה גם יחד. בודדה הייתה הכלה ובודד היה החתן. נשמותיהם של ההורים, האחים, האחיות, הסבים והסבתות הסתכלו עליהם מלמעלה ונתנו את ברכתם. הם לא היו איתם להובילם אל החופה.
סביב החופה עמדו חברי החתן, בודדים כל אחד ממשפחתו. העצב תלוי היה בעיניהן של חברות הכלה שעמדו בעזרת הנשים. זכר כל היהודים שנהרגו על קידוש השם ריחף באוויר.
אחרי שיצאו החתן והכלה מחדר הייחוד ושירת "עוד ישמע" פסקה, השתתק פתאם האולם.
ר' יום טוב ארליך הוציא את כנורו והחל לזמר את שירו של חתן השמחה. שיר שהלחין וחיבר במיוחד לכבוד החתונה. שיר שסיפר את המסע הקשה שעבר סבא יעקב עד שהגיע לאמריקה והקים בה את ביתו. אחר שסיים ר' יום טוב את השיר, לא נשארה עין אחת יבשה.
זה השיר של סבא שלנו, אשר לולי מסירות הנפש שלו, ואילו לא הוציאו הקדוש ברוך הוא מן המצרים הפרטי שלו, אי שם בכפר שליד אוזבקיסטן, לא היינו כאן כולנו היום. לא היינו יושבים סביב שולחן הסדר, מודים ומהללים את השם על גאולת מצרים, ומבקשים על הגאולה השלמה שתבוא.

כלה משארית הפליטה מלווה לחופתה במחנה העקורים פוקינג, גרמניה

חתונה של תשעה זוגות של ניצולי שואה- סלוניקי , אחרי המלחמה

שני זוגות ממחנה העקורים פוקינג, גרמניה ביום חתונתם

החתן ראובן ברגר מובל לחופתו על ידי חבריו במחנה העקורים סנטה צ'זרו, איטליה

חתונה יהודית בהולנד אחרי המלחמה

הזמנה לחתונה של בחורה שנפדתה לאחר המלחמה

חתונה במחנה העקורים פרנוולד

שטר תנאים שנחתם במחנה העקורים לנדסברג, גרמניה (2)

חתונה במחנה העקורים פוקינג, גרמניה

חתונה לפני הנסיעה לארץ ישראל

בלודז' הצטרפנו כולנו אל הקיבוץ של "אגודת ישראל" בתקווה לשקם את החיים שלאחר המלחמה.

כשבוע לאחר חזרתנו ללודז' אזרתי אומץ והצעתי לקיילה להיות לאשתי. אמנם הכרנו רק זמן קצר, אך הרגשתי שזה זמן מספיק בכדי לדעת שזו אכן האשה שברצוני להינשא לה. עוד באותו היום חגגנו את אירוסינו עם חברים ומשפחה, והשמחה הייתה גדולה. הרגשתי סוף סוף כיצד אני מצליח לשקם את חיי לאחר האבדן הגדול, וכיצד עם ישראל בכללותו קם מן העפר ומתעורר לתחיה מחודשת. על אף השמחה הרבה, חשתי שאין זה מקומנו וצריכים אנו להמשיך הלאה. "אני חושב שהגיע הזמן לעלות לארץ ישראל". אמרתי לקיילה ארוסתי כבר למחרת האירוסין.

"אם ברצונך שנתחיל להתכונן לעלות לארץ, אז צריך לפני הכל להתחתן", קבעה קיילה.

"בסדר גמור", עניתי בשמחה, "נתחתן לפני הנסיעה".

עוד באותו השבוע החלו ההכנות לאחת החתונות הראשונות של העיר לודז' שלאחר המלחמה. בקבוץ הכינו מאכלים, חיפשו מלבוש נאה לכלה ולחתן, ואף את המקווה ההרוס חידשו לכבוד המאורע.

החתונה נערכה בכ"ה בשבט תש"ו. שמחה גדולה היתה בקרב הקהילה היהודית בלודז', אך גם חוסר גדול היה מורגש בכל פינה, חוסר בהורים, אחים ובני הקהילה שלא שבו מן המלחמה.

עורך החופה ניחם אותנו והזכיר לכולם את מאמר הזוהר על השתתפות הקרובים שאינם בין החיים בחתונת בניהם.

תרגום:

כאשר כתוב: "ישמח ישראל בעושיו", הכוונה אותה שמחה שיש לישראל, לא שלו היא אלא 'בעושיו'. אם כן 'בעושו' היה צריך לכתוב, ומדוע כתוב 'בעושיו'? אלא הקב"ה והשכינה ואביו ואמו מגיעים, שאף על גב שמתו, הקב"ה עוקר אותם מגן עדן ומביא אותם לאותה השמחה ליטול חלק בשמחה של זרעם יחד עם הקב"ה ושכינתו.

בזכות דברי הזוהר הללו, חשנו שכל בני משפחותינו נמצאים עמנו כאן היום ביום הגדול הזה, מי בגוף ומי ברוח, מי נראה בעיניים ומי מורגש באמונתנו הגדולה.

(החסיד האחרון – ר' ישראל יצחק קיהן זצ"ל)

צעירים משארית הפליטה ששהו במחנה פלדפינג משתתפים בחתונת חברם יצחק מאיר בצלסהיים, גרמניה

חתונה במחנה העקורים פופנדרוף (1)

חתונה במחנה העקורים פופנדרוף (2)

תעודת נישואין כובע וחליפה

לא ארכו הימים וזכינו לשמוע "חמשה קולות" במחנה...

היו עמנו יהודים שמטבעם היו מעורבים ב"שדכנות" וזכו, ובזכותם נחוגו במחנה חתונות רבות. הם באו בדברים עם יושבי המחנה ולא זזו מהם עד שהשיגו את הסכמתם ונכונותם להקים בית בישראל.

בכל פעם שזכינו להשתתף ב"שבירת צלחת", השמחה עלתה על גדותיה. כל אנשי המחנה, מנער ועד זקן, הרגישו "מחותנים אמיתיים", בני משפחה ממש.

היו מספר חתונות שנערכו על אדמת קפריסין, והיו כאלה שכתבו את "שטר התנאים" במחנה ושמחת הנישואין נחוגה לאחר מכן בארץ ישראל.

כמעט לכל החתנים ששמחת נישואיהם נחוגה במחנה זכיתי להשאיל את חליפתי וכובעי שהבאתי מאיטליה, ועתה זכו בגדים אלו לשמש כמלבושי חתן.

וגם סיפור כזה היה במחנה:

לפני פסח תש"ז פנתה אלי משפחה ממחנה 64 וביקשה ממני להשתדל שחתנם הנמצא ב"מחנות הקיץ" (מחנות האוהלים) יוכל להגיע למחנה שלנו, כדי להינשא.

פניתי למפקדה האנגלית בבקשה כי יניחו לחתן להגיע למחנה שבו נמצאת כלתו, אך נעניתי בשלילה. כחבר במחנה הנוכחי, לא יכולתי להשתדל עבור תושב ממחנה שונה. הסדר האנגלי לא אפשר זאת.

התאכזבתי קשות, העובדה כי חתונה לא תתקיים עקב מגבלות חוקים מגוחכים ונוקשים טרדה את מנוחתי ולא הניחה לי לרגע. מיהרתי על כן לנסוע ל"מחנות הקיץ" בתוקף תעודתי המאפשרת לי לנוע ממחנה למחנה, שם התכוונתי לפגוש את החתן ואראה מה ניתן לעשות.

נפגשתי עם החתן המיועד, והנה הוא לא אחר מאשר ידידי מימי שהותי בבארי, הרה"ח ר' לייבל יוד. הוא הגיע לקפריסין עם קבוצתו של ר' לייבל קוטנר ז"ל, שכבר עלתה בינתיים ארצה, לאחר ששהתה בקפריסין קרוב לשנה. החתן התגורר באהל אחד עם ידידי ר' לייבל זילברברג ז"ל, אף הוא מאיטליה.

לא היססתי לרגע, מסרתי לו את התעודה שברשותי. מאחר ולתעודה לא צורפה תמונה, הזדהה ר' לייבל כ"מרדכי דויטשר", ונסע עימה למחנה 64. שם נחוגה שמחת הנישואין ברוב שמחה, ואף אני ממקום שהותי במחנה הקיץ שמחתי בשמחתו.

(הנרות שלא נכבו, מרדכי הכהן דויטשר, תל אביב)

פרל ושאול טאוב זוג יהודי משארית הפליטה ביום חתונתם במחנה העקורים סנטה צ'זרי, איטליה

חתונה במחנה העקורים היידנהיים בגרמניה

כלה יתומה מובלת לחופה עי חברותיה

חופה שנערכה במחנה העקורים ברגן בלזן, גרמניה

צעירים מלוים את חברם החתן לחופתו במחנה העקורים סנטה צ'יזרו, איטליה

חופה במחנה עקורים ווידן, גרמניה המשתתפים אוחזים בטלית המשמשת כיריעת החופה

סעודת מצווה לרגל נישואיהם של זוג יהודי במנה העקורים לנדסברג, גרמניה

הכלה רחל בנט מלווה לחופתה ע"י חברותיה במחנה העקורים סנטה צ'יזרו, איטליה