עיירה ושמה ינדז'יוב

על אם הדרך בין קילץ לקראקא שוכנת ינדז'יוב, עיירה שהיום אינה ידועה כלל לאיש מאיתנו אבל עד השואה חיה בה קהילה יהודית חמה ונעימה. עיירה חיה ותוססת היא הייתה, והיהודים שלה היו תמיד מתגאים בהיותם "יענדזשעווער יידן".

לדאבון לב עלה הכורת על העיירה הזו, גורלה לא שפר לה מגורלן של ערי ועיירות פולין, ומכל 4,500 היהודים שהתגוררו בה נותרו אך מעטים.

חיים יהודיים ערים ומלאי עניין רחשו עשרות שנים בלבד בעיירה זו. החיים בה לא היו קלים, אבל קשיי הפרנסה שהיו תמיד מנת חלקם של יהודי פולין והתגברו בין שתי המלחמות עקב סיבות רבות, בנוסף לפגעי השנאה והאנטישמיות מצד השכנים הפולנים, לא יכלו לו לאופי היהודי החסידי הפולני, עז הרוח וקשה העורף – במובן החיובי של המושג.

היהודים של ינדז'יוב היו שמחים בחלקם, טובי עין ולב, מהם היו גדולי תורה וחסידות, מהם היו פשוטי עם, בעלי אמונה וקרבת ה', וכולם היו חרוצים, נמרצים, שנונים ופעלתנים, ובתי הכנסת והשטיבלאך שם היו מלאים בהם בכל עת מצוא. השבתות של ינדז'יוב היו מלאי חן ומנוחה, החגים שלה היו מלאי הווי יהודי עתיק ושורשי, חיי החסד והעזרה ההדדית היו בה לשם דבר והשמחות היהודיות הנאצלות; ה"תנאים", החתונות, סעודות החומש והבר מצווה, הותירו תמיד שובל נעים של זיכרונות וציפיות. נתנו כוח ללחום את מלחמת החיים, בתנאים בלתי אפשריים.

ינדיז'יוב היהודית איננה עוד. הבתים קיימים, הרחובות סלולים, והנוף נשאר כמעט אותו נוף, אבל מהלכים שם גויים נבערים; צאצאי אלו שרצחו, או בכל אופן סייעו לרצוח ובוודאי שלא הסתירו את הנאתם מהרצח, אלו אשר ירשו את הבתים ואת החנויות, את עמל הדורות של היהודים הקדושים והטהורים שהפיחו חיים בכל אשר היו, והפריחו כל שממה עלי אדמות.

היהודים של עיירה זו ברובם עלו במעלות קדושים וטהורים והותירו אזור נטול רוח חיים, עיירה נעדרת חיוניות ופעלתנות. מהלכים שם גויים מנומנמים וחיים את השגרה האפרורית שלהם, ואין מי שישאל שם את עצמו, על מה ולמה.

גנזך קידוש השם, חוקר ומתעד את ההווי הקסום של העיירות היהודיות שכמעט נשכחו מהזיכרון, ובמסגרת זו הוא מעלה כעת מעט מקורות חייה של עיירה קסומה זו, עיירה יהודית שלחמה בגבורה על דמותה עד הרגעים האחרונים. כאן יסופר בשלושה פרקים על ימי שלוותה של ינדז'יוב ועל הסוף המר שפקד אותה, בשנות השואה האיומה שכילתה את פליטת ישראל באירופה, עד כמעט בלתי השאיר לה שריד.

ינדיז'יוב ההיסטורית הדירה ממנה יהודים באופן גורף. עד שנת תרי"ב לא התגוררו יהודים בעיר זו, שהייתה בין הערים ה"מקודשות" לכמורה הקתולית.

וכך, בנתונים הסטטיסטיים שפרסם המיניסטריון לענייני פנים בשנת 1840 (בערך שנת ת"ר) לא היה בינדיז'יוב אפילו יהודי אחד. בשנת תרנ"ז התגוררו בינדיז'יוב 4,717 תושבים, ובהם 2,050 (!) יהודים, ובכל רחבי מחוז זה (שנכללו בו גם וואדיסלאב, מלגאשץ ועוד) התגוררו 8,102 יהודים.

הקהילה הצעירה יחסית נבנתה יפה מאוד ופרחה הן בגשמיות והן ברוחניות. המסחר היהודי היה שוקק חיים, והיריד השבועי שלה היה לשם דבר. תלאות, פרעות וגזרות כלכליות לא חסרו ליהודי עיר זו, 4,500 במספר בין שתי המלחמות, אולם השמחה והפעלתנות, התורה, החסידות והיצירתיות הפיחו רוח חיים עליזה על היהודים הטובים והשלווים, שכמו בכל מקום בואם הפריחו שממות ובנו נעזבות. היהודים של ינדיז'יוב כמובן לא העלו על דעתם שבתוך תקופה קצרה יושמדו במיתות משונות ומכל קהילתם היפה ייוותרו לפליטה רק שמונים איש…

בתמונה: נוף העיר כיום. (עיריית ינדיז'יוב.)

"ינדיז'יוב הגויית לא נחרבה. על חורבותיה של ינדז'יוב היהודית עומדת על תלה עיר שלמה, המיושבת רק פולנים, שידיהם אינם נקיות לגמרי מדם יהודי. הם מלאו, ללא כל מוסר כליות, את הכלל: 'רצחת וגם ירשת'…

כל מה שהיה לנו שם, בעירנו זו, שדדו מאיתנו, אבל אין בכוחם לשלול מאיתנו גם את הזיכרון… זיכרון קדוש זה אנו מחויבים לשמור בקרבנו וגם להשרישו בלב בנינו ובנותינו…"

מתוך "יענדזשעווער יזכור בוך"

ר' מאיר יחיאל גנאט וכיתתו בחיידר ינדיז'יוב, תרפ"ב

מאיר שלום נידזויציקי, קוזלובסקי ויוסף ריטרבנד, תלמידי החדר הנ"ל

צהלת נעורים. ילדי ינדיז'יוב נהנים בשלג תקופה קצרה לפני העקדה הנוראה. משפחת וולפשטאט הי"ד

האברך הקדוש ר' שמואל ב"ר שלמה היילפרין הי"ד

ר' שמואל היה בן תורה ואיש עסקים. הוא נחשב כבעל צדקה גדול, ולאחר מות אשת נעוריו, מרת פרידה ב"ר שמואל אהרן רוזנטל, נותר עם שלושת יתומיו שגידלם באהבה ומסירות.

לאחר השואה, בתו מרת חנה מצאה את תמונת אביה טמונה באדמה.

עיירה ודמויותיה

1

"היריד של יום חמישי"

מהווי היריד השבועי של ינדז'יוב, מעדותו של שריד העיירה ר' משה ווייצמאן.

בליל רביעי היו הסוחרים והחנוונים נושאים עיניהם לשמיים. אם נראו עננים, היו אומרים בכאב ובלב נוקף, ליבער גאט! (בורא אהוב!) יידן דארפן אויף שבת! (יהודים צריכים בשביל שבת…) האלט האפ דער רעגין ביז פרייטיג (תעצור נא את הגשם עד יום שישי…)

דער מארק זאל חלילה נישט פארשערט ווערן! (שהשוק חלילה לא יופרע).

וכשהקב"ה שמע את תפילתם, ובבוקר יום חמישי נראתה השמש, היו הסוחרים ובעלי המלאכות נושאים ידיים לשמיים ו"שטיל געגעבין" (בלחש נותנים) הודאה חרישית להקב"ה, על שאינו עוזב את עמו ישראל.

לפנות בוקר, עוד הרחובות חשוכים וריקים, והינה, מרחוק נשמעת נעירת חמור. זו הבשורה הראשונה, "באים"… מכל הכיוונים בעיר נראים כפריים וכפריות ובמרכולתם מכל טוב, תרנגולים וביצים, פירות וירקות, והמוכרת ובני ביתה…

והינה נשמעות חריקות של צירי הדלתות, היהודי מינדיז'יוב התעורר… יהודים רצים עם הטלית והתפילין, רוצים להספיק תפילה במניין. כולם ממהרים למניין הראשון, היום אין זמן, כולם ממהרים…

"עם ישראל צריך פרנסה" והא-ל הטוב יסלח על המהירות…

בערך עשר בבוקר, היריד כבר בוער. שמח ועליז בעיירה.

ככה עד הצהריים.

כבר צהריים, הכפריים והכפריות כבר קנו, מי שנשאר לו מעט כסף הולך לפונדק לשתות כוסית, והיהודים, גם הם סופרים את צרורם… הם עושים את החשבון שלהם. מה ילך ישר לגמ"ח, לפירעון החוב, ומה ימתין ליריד הבא, לעיירה הבאה.

ככה חיו יהודים, חיתנו ילדים ונתנו נדוניה יפה, עד שבא הצורר ועקר את הכול.

2

עגלות מלאות מבית "הפריץ" עבור עניי ינדיז'יוב

מתוך סיפורו של החסיד הישיש ר' לעמיל רובינשטיין, מדמויות ההוד, שנפטר בגיל 106 בעיירה ינדיז'יוב. הסיפור התרחש לפני מאה שנה בדיוק, והניחוח שלו מלא נוסטלגיה עיירתית פולנית עתיקה.

"א פוילישע כראביע" (כראביע – ביידיש פולנית – אציל, פריץ. זו היידיש העסיסית שאינה קיימת עוד…)

1926, תרפ"ו. מבעד לחלונו של סבא נראית כרכרה הדורה, רתומה לארבעה סוסים, והינה היא עוצרת בחזית ביתו של סבא, וממנה יורד פריץ הדור פנים, בערך בן חמישים, והוא מתדפק על דלת הבית…

הוא שואל, כאן גר המלומד לעמיל רובינשטיין?

וסבא, נרעש מהביקור הבלתי צפוי, המתין בחוסר סבלנות להבין, מה רוצים האורחים החשובים.

"אנו נוסעים מעיר לעיר, ומעיירה לעיירה, כך אמר הפריץ, ואוספים פרטים על זקני העיר, אתה, ה"בירגער", האזרח הוותיק ביותר כאן, וקיבלנו את הכתובת שלך.

סבא נדהם.

מעולם לא חשף את גילו, תמיד חשש מ"עין הרע", וגם במקרה זה לא ידע מה לעשות, איך להיעלם. הפריץ הבין היטב עסק (האט גוט פאשטאנען א גישעפט), ומייד אמר לסבא:

את הגיל שלך אנו כבר יודעים מהמסמכים הרשמיים של רישומי השלטונות, לא בשביל שתספר לנו בן כמה אתה באנו, אנו רק רוצים לשמוע סיפורים מהחיים הארוכים שלך.

בלית ברירה סיפר:

בגיל 15 כבר נלקחתי לצבא. לחמתי במלחמת רוסיה-טורקיה. כבר בעת שירותי הצבאי נישאתי לאשתי שהייתה אז בת 12…

ככה סיפר להם סיפורי אלף לילה ולילה, וזוג הפריצים נהנה מכל רגע.

בסוף קמו ואמרו: אתה לא תתחרט על שסיפרת לנו את הסיפורים האלו.

חודשים חלפו, והינה שלוש עגלות מפוארות עוצרות ליד ביתו של סבא, כולן מלאות ארגזים ושקים מלאים, ועליהם מופקד איזה "מנהל" מכובד. מנהל של איזה פריץ עשיר, כך הוא היה נראה, ובידו מכתב מה"משוגינער כראביע" (הפריץ המשוגע) ועליו רשום: כתודה על המידע החשוב על מלחמת רוסיה-טורקיה אני שולח מעט מוצרים לך ולמשפחה.

סבא, יהודי בן מאה, נאלץ לשכור מחסן (מאגאזין) מיוחד כדי לאחסן את הכמות העצומה שקיבל מהפריץ: הרבה שקי קמח, עגלה שלמה של תפוחי אדמה, סלק וכרוב, פירות שונים, תפוחים, אגסים ושזיפים, אפילו כמה אלומות תבן ל"שעניקעס"…

כל כך הרבה היה שם, לא רק למשפחה חילק אלא המון עניים ואביונים קיבלו אז מאותו משלוח. סבא היה אז בן מאה, והאריך ימים עד גיל מאה ושש!

3

געגועים לבית המדרש (מעדותו של ר' חיים יהושע ווילאגע, מיאמי ביטש פלורידה)

"לנגד עיניי עומדת, ותעמוד לעד, דמותו של הירש בער מרדכי ראובנס. הוא היה אז בחור בן מעל 20, והעדינות הייתה פשוט מרוחה על פניו. הוא היה לבוש משי וסאמעט, למדן גדול, בקי בסוגיות הקשות ביותר והעמוקות ביותר. מפיו קלחו תוספות, רמב"ם, מהרש"א, ומה לא.

בבית המדרש שרועים שולחנות כבדים; בכל שולחן כמה בחורים שלומדים תחת השגחה של "בחור מבוגר". קודם גמרא, ואחר כך מפרשים ואז ארבעה חלקי שלחן ערוך. קודם יורה דעה.

ר' הירש בער, כבר בקי בכל חלקי השלחן ערוך, ולשבת עימו באותו שולחן – זו זכייה שלא כל אחד ראוי לה, לא כל "בית מדרש בחור" מורשה להסתופף בשולחן זה.

מתזז ר' הירש בער בין השולחנות, וכשמבחין בקבוצת בחורים מפלפלת בסוגיה ואינה מגיעה לפירוש הנכון, מייד, בחיוך על הפנים, מעמיד אותם על הפשט הנכון. בד בבד מתעניין במצב של כל אחד מהם, ובשמחה רבה מייעץ ומסייע לכל בקשה, לכל שאלה, עומד לימינם בכל קושי.

הוא עומד לי מול העיניים כמו ברגעים ההם, ברגע ההוא לפני שעזבתי את ינדיז'יוב. אני רואה אותו עונד שעון זהב בעל שרשרת כפולה. את השעון הוא קיבל לאירוסיו, אבל לדאבון לב חייו הם חלום. הוא וכל בית המדרש נהרגו. "חבל על דאבדין".

המשך יבוא…