כתבה וערכה על פי עדויות ב"גנזך קידוש השם" – פייגי שיף
בג'ונגל החיות טורפות זו את זו כדי לשרוד. אבל יהודים זכו לחיות בצלמו של בורא עולם. למרות התנאים האיומים והמצבים הבלתי אפשריים –
…הזדככו רוב היהודים לדרגות גבוהות של מוסר, של מידות, של רחמים והקרבה למען הזולת. "חיות אדם" של משטר הכיבוש עמדו נדהמים ונפתעים על מסירות נפש, אהבה וחמלה שהראו לא רק האב והאם לבני משפחותיהם, אלא גם לכל יהודי. הם, שרצו להשפיל ולדכא ולהפוך אנשים עצמאים ל"זוחלים" על פת לחם, תמהו על הכרה והוקרה עצמית שנשארו ליהודים במצבים הקשים והטרגיים ביותר. ברור, היו גם מקרים בודדים בכל מקום של חריגה מהמסגרת הטהורה, שאנשים מרוב יסורים ופחד מתמיד נתפתו ברגעי חולשה ורצו להציל את עצמם על חשבון הזולת, אך מקרים אלה היו רק "יוצאים מן הכלל" שמחזקים את הכלל, שרובם הגדול של יהודי הגיטאות חיו ונספו בקדושה וטהרה.
אבות ואימהות מאנו לניפרד מילדיהם ויחדיו הלכו לכבשנים, יהודים התחלקו במנת מזונם הדלה עם שכן חולה שלא יכול היה לצאת לעבודה על מנת שישכב בצריף ויבריא ולא ילקח מיד כחולה לכבשנים… אפילו בלילה האחרון על סף המות בכבשנים נתנו עזרה מקסימלית לאחיהם שעמדו לברוח…
גם בהכנסם לכבשנים לא אבדו את דמות האדם שנברא בצלם ושרו ברגש רב את "אני מאמין". היש גבורה נפשית גדולה מזו??
(אלכסנדר כהנא, הצופה)
הגורל המשותף והמצוקה הנוראה קשרו את כל היהודים בגטו לחטיבה אחת מלוכדת, ורוח הסולידריות פעמה בה כהלכה… כמעט לא היו מלשינים בגטו למרות שהיו בו "תנאים נוחים" להתפשטותו של נגע זה.
(ל' גרפונקל, קובנה היהודית בחורבנה, יד ושם)
אנשים לא נתנו ליקיריהם ללכת לבדם אל הבלתי נודע:
כאשר נשבו הילדים הלכו האימהות אחריהם. בעל שיכול היה להציל את עצמו, ליווה את אשתו. בנים ובנות שהייתה להם הזכות להשאר בגיטו, לא עזבו את הוריהם ונסעו יחד עמהם לטרבלינקא.
(מרדכי אליאב, אני מאמין)
יענקלה בן השמונה היה אהוב על מפקד המחנה, איש האס.אס. כאשר נשלח אביו להשמדה יכול היה להינצל ולהישאר בחיים הודות לידידותו של המפקד, אך באהבתו העזה לאביו הצטרף אליו ברגע האחרון בדרך האחרונה.
(ש' ניגער, קידוש השם)
יהודים לא הסגירו את אחיהם לצורר אף במחיר חייהם, ובכך קידשו במותם שם שמיים:
התמונה לא תהיה שלמה אם לא אוסיף על דרכה האחרונה של הגברת חווה הוטנר, נשיאת "ויצ"ו" בבנדין. ב"בית המתים" (בית היתומים) היה מטבח שבעובדיו לא נגעו לרעה בזמן הגירושים. נשים רבות היו מתחמקות לשם וכך הצילו את חייהן.
אנשי הגסטאפו שנמצאו במקום השגיחו בנשים אחדות שנכנסו למטבח, בחפשן מחבוא ומקלט מאימת הגירוש, וציוו על אלה שאינן עובדות בו לעזוב את המקום. אף אחת לא נענתה. אז פקדו אנשי הגסטאפו על הגברת הוטנר שתסגיר לידם את הנשים שאינן נמנות עם העובדות הקבועות של המטבח, אולם היא סירבה בתוקף. אנשי הגסטאפו נתנו לה שהות של חמישה רגעים למילוי פקודתם, ואם לא תיענה להם – תגורש להשמדה במקומן. חמשת הרגעים חלפו – היא שתקה ועמדה בסירובה. ואז הסתערו עליה אנשי הגסטאפו כחיות טרף, הוציאוה בכוח מהמטבח וצירפוה למשלוח המיועד להשמדה.
(דוד ליור, עיר המתים)
כשאני וישראל בעלי עדיין ניסינו לחפש עזרה להציל את ילדתנו הפעוטה, ופנינו אל שוטר יהודי מכירנו ששמו פרלשטיין… משפחתו של פרלשטיין אהבה מאד את תמרלי הפעוטה, ומששמעו שחטפוה למשלוח פיכרו את אצבעות ידיהם. פרלשטיין, שהיה אותה שעה בחדר, הסיר את כובע השוטרים שלו מראשו ומסר אותו עם תעודותיו לישראל. רוץ מהר לאומשלאנג-פלאץ (כיכר-הטענה) – קרא – והודע לקצין התורן, שילדתך בין היהודים החטופים… בידיים רועדות חטף ישראל את הכובע…
ישראל, שכחתי לומר לך שבדרך עליך לחטוף את מישהו, בוגר או ילד, שיבוא מקום תמרלי, שכן מספר הנפשות במשלוח חייב להתאים… – ישראל נשאר כמאובן, הסיר את הכובע ומלמל: ילדתי היחידה, רק אותה אני רשאי להקריב קורבן, רק את שלי, רק את שלי.
(חיה עלבוים-דארעמבוס, מסע נדודים בחיפוש אחר אלוקים, ילקוט מורשת, אברהם קורמן)
כשהיו הגרמנים תופסים בווארשה יהודי לאחר המרד היו מבטיחים לו לשחררו אם יגלה לפחות בונקר אחד שבו מסתתרים יהודים. ואז נתנו כמה יהודים להוציאם להורג ולא הסגירו את אחיהם.
(הלל זיידמן, יומן גטו ורשה)
פורים 1945. בליל פורים דיבר אחד היהודים, אריה שפטל, על מפלת הגרמנים באזני היהודים הדוויים. אך הגיעו היהודים למפקד הרגישו כי משהו רע עומד להתרחש. המפקד נאם: יודעים אנו על אספתכם ועל הנאום שננאם. דבר אחד יוכל להציל אתכם: אם תודיעו מיד מי היה הנואם. נעניש רק אותו. שתיקת מוות. נפלו פקודות: לרוץ, לרוץ! רצים רצים, מקלות ומגלבים אינם פוסקים ליפול על גבים שחוחים, כבר אפסו הכוחות, והכל רצים. המקלות מורדים בלי הרף. אריה שפטל כבר החליט: הוא יודה. אך מכל הצדדים לוחשים לעומתו: לא נסגיר אותך, המשך, לא נסגיר אותך…
(ק' שבתאי, דבר)
436 צעירים יהודים מסלוניקי נבחרו לסייע בידי קציני הס.ס. כדי לשכנע את היהודים שהובאו במשלוחים ללכת לתאי הגזים, בתואנה שהם יוצאים להתרחץ…
כשהסבירו להם את תפקידם החדש הצעירים שהזדעזעו מעצם הרעיון… החלו להסתודד ביניהם, ואז החליטו כולם כאיש אחד שהם מעדיפים למות על קידוש השם בתאי הגזים ובלבד שלא לעסוק בשכנוע יהודים ללכת למוות ללא ידיעתם.
משסירבו – הובלו למחרת לתאי הגזים.
(אריה מאיר, המודיע)
באחד ממקומות העבודה שמחוץ לגטו צפוי היה השבוע אחד הפועלים לאי נעימות מסוכנת מחמת ששוב לא היו שם העניינים כשורה במה שנוגע לכלי העבודה. הכרח היה שיימצא האדם, שאם לא כן לא היו עוברים בשתיקה… היה זה עניין של רגעים ספורים, וכשהאשם האמיתי לא נענה, הסגיר עצמו מרצונו הטוב הנגר הצעיר… הוא הצהיר, שאומנם אין לו כל שייכות לעניין, אך מוכן הוא ליטול על עצמו את האשמה, כדי לעזור לחברו האומלל. אומץ לב זה של הפועל היהודי הצעיר עשה רושם עמוק גם על הצד הלא יהודי והביא לידי כך שכל העניין חוסל בכי טוב.
(ידיעות הגטו)
אנשים אף מסרו עצמם בפועל למיתה למען חייו של מישהו אחר:
בשנה הראשונה לשלטון הנאצים בפורים הודיע הרשע לזקן היהודים, שבו ביום, בפורים, יתנקם ביהודי העיירה הזאת על עשרת בני המן שנתלו בשושן הבירה, ותכניתו מוכנה: עשרת היהודים ייתלו ביום הזה בככר השוק לעיני כל התושבים.
עשרת היהודים נתפסו ללא בחירה, ללא שהיות, היו ביניהם זקנים וצעירים, עניים ועשירים, פשוטים ונכבדים, ואחד נמצא מתוכם – חתן שזה אמש נכנס לחופה. מחדר הכלה נלקח, ועם הבהלה הכללית על היהודים שנתפסו, נתייחד יגון מיוחד על חתן זה שנלכד בפח. מגידולי העיירה הזאת היה, וגאוות העיירה כולה עליו. והנה, תאמינו או לא תאמינו, הרי זה מעשה שהיה. אחד משכניו המרובים של החתן שנתפס, מדעת עצמו, הלך והודיע שהוא מוכן ומזומן להתחלף עם החתן. פשוט בתכלית. שישחררו את החתן ויקחו אותו, את הישיש, במקומו להשלמת מנין היהודים המועמדים לתליה…
(משה פראגר, ספר הזיכרון ליהודי וילון)
אין זה הסוף, זו רק התחלה של יריעה ארוכה מני ים. מאות אלפי סיפורים של מוסריות יהודית נעלה סופרו, מסופרים ועוד יסופרו. ארכיון "גנזך קידוש השם" עמוס בעדויות כאלו, וזו ההזדמנות לסייר באתר, להאזין ולקרוא ולגלות את הגבורה הרוממה של בני עמנו.
לתערוכת יום הזיכרון הבינלאומי לשואה
