היום לפני שמונים שנה: בריחת אייכמן ממחנה הצבא האמריקאי

במוצ"ש, כשפורסם דבר לכידת נשיא ונצואלה בידי כוחות מיוחדים של ארה"ב במבצע מוטס על אדמת אויב שתוכנן בקפידה והוכתר בהצלחה; לצד ההתפעלות מהתחכום והתעוזה של צבא "מנהיגת העולם החופשי", קשה היה לנו, כמי שעוסקים בחקר ותיעוד ההיסטוריה של אותה תקופה, שלא להיזכר בהפסד הצורב של אותו צבא, שמונים שנה בדיוק מוקדם יותר, ראשית ינואר 1946 (טבת תש"ו) במחנה המבוצר בדרום גרמניה, כשגדול הצוררים הרוצח אדולף אייכמן הצליח די בקלות להימלט מידי שוביו האמריקנים ולמצוא מנוחה בארגנטינה, אליה נמלט מאיטליה – נתיב בריחתו הראשון.

אדולף אייכמן ימ"ש

עברו שנים רבות עד שהמוסד הישראלי הצליח לגלות את אייכמן בזהותו המזויפת, ולהביא אותו ארצה במהלך נועז שנרשם בדפי ההיסטוריה. מארגנטינה שבדרום אמריקה הביאו היהודים את אייכמן לארץ ישראל, בה נשפט בשנת 1961 בתהליך שיפוטי ארוך ומתוקשר שבעטיו נפתח סגור ליבם של רבים מניצולי השואה בארץ ובעולם. מקובל לטעון כי תפיסתו המאוחרת של אייכמן יצרה תנאים חברתיים ונפשיים שאִפשרו לניצולי השואה להשמיע את קולם לראשונה בפני החברה הישראלית, ולכן בדיעבד אין להצטער יתר על המידה על בריחתו של אייכמן מידי האמריקאים 14 שנה קודם לכן.

תפילת כל נדרי יום כיפור בצבא האמריקני בברלין בשנת תש"ו

סיפור בריחת אייכמן ותפיסתו בידי המוסד לאורך ציר הזמן:

 (1945–1950)

תפיסתו ובריחתו (1945–1946)

במאי 1945, לאחר כניעת גרמניה, נתפס אדולף אייכמן בידי הצבא האמריקאי.

הוא לא זוהה מייד כאחד האחראים המרכזיים ל״פתרון הסופי״, משום שהציג עצמו כחייל פשוט.

אייכמן הוחזק במחנה מעצר אמריקאי בבוואריה (דרום גרמניה).

בינואר 1946, לאחר שנודע לו שחוקרים מתחילים להתעניין בו, הוא נמלט מהמחנה.

חיים בזהות בדויה בגרמניה (1946–1950)

לאחר הבריחה אימץ זהות מזויפת בשם Otto Heninger.

הוא הסתתר במשך כמה שנים בעיקר בצפון גרמניה (אזור סקסוניה התחתונה).

עבד בעבודות מזדמנות, בין היתר כפועל יערות וכחקלאי.

בתקופה זו התקיים בעזרת רשתות סיוע של נאצים לשעבר.

הבריחה מאירופה (1950)

בעזרת מה שנקרא "נתיבי הבריחה" (Ratlines) – רשתות הברחה שפעלו באירופה – הצליח:

להגיע לאיטליה

לקבל מסמכי נסיעה של הצלב האדום

לצאת לארגנטינה בשנת 1950

בארגנטינה חי בשם Ricardo Klement, הקים משפחה ועבד במפעל.

סופו

ב־1960 אותר בידי המוסד הישראלי.

משפט הפושע הנאצי אדולף אייכמן בירושלים

הובא לישראל, נשפט, הורשע בפשעים נגד האנושות.

הוצא להורג ב־1962

הרב שצנח ממטוס בוער, עם דמדומי חמה של ערב יום הכיפורים

יחד עם זאת, ידיעה נוספת בעיתונות היום ההוא (2 בינואר 1946) צדה את עינינו וגרמה לנו להתרגשות. הינה היא בתרגום חופשי: סיפור מופלא על רב צבאי אמריקאי, שצנח ממסוק צבאי בוער בדרכו לקבוצת חיילים אמריקאים שהמתינה לו בערב יום הכיפורים במחנה צבאי בניו מקסיקו. הסיפור מובא מתוך מכתב שהגיע באותו יום למערכת העיתון ז'ואיש וועלפיר בארד, ומצוטט ב"מארגן זשורנאל".

את המכתב כתב ב' ברוינשטיין, חייל יהודי מברוקלין, וכאמור הוא פורסם רק 3 חודשים מאוחר יותר.

איש הדת היהודי הצבאי, מר סלמון רוזן (סאלאמן ראזען) מברוקלין, התעתד לבוא למחנה הצבא כדי לומר עם מאות חיילים כל נדרי ולנהל להם את כל תפילות החג, אך משום מה בואו התעכב והחיילים היהודים, לוחמים שחירפו נפשם במלחמת העולם השנייה, המתינו לו דואגים, כשהם מביטים לשמיים בדאגה, עוקבים אחרי השמש העומדת לשקוע. את כל נדרי, ידעו החיילים הצעירים, אומרים עם שקיעת החמה, והצ'פליין שהיה אמור לרדת לפני התיבה כבר היה אמור להיות כאן לפני זמן רב…

ואז, לפנות ערב, הבחינו החיילים בפטריית אש מסתחררת לה מעל לראשם. הם צידדו את מבטם, והבינו מיד שמסוק צבאי עולה באש. לפתע נראה דמות בוקעת מבין להבות האש וצונחת לאיטה לכיוונם.

לא עבר זמן רב והאדם שצנח בשלום במחנה הצבאי לעיניהם הנדהמות של החיילים התגלה כלא אחר מאשר הרב סלומון (שלמה) רוזן, הרב הצבאי (צ'אפליין) שלבואו חיכו מאות החיילים עד בוש!

הרב לא השתהה והורה להכין מייד את מקום התפילה ואת הסידורים, ונעמד לתפילת כל נדרי מרטיטת הלב והנפש.

לאחר התפילה סיפר הרב:

כבר היינו סמוך למחנה כשהמסוק התחיל לבעור; הוא לא ידע מה לעשות, וכבר חישב להתייאש. מעולם לא צנח ממטוס וכלל לא היה בטוח שהוא יודע איך עושים זאת, אבל המחשבה על כך שמאות חיילים ממתינים לו לתפילות יום כיפורים ואין להם מי שינהל עבורם את עבודת היום הקדוש היא אשר נתנה לו את הכוח והתעצומות לצנוח בשלום, כאשר בהתחלת התהליך, שכמובן ארך שניות בודדות, לא היה בטוח שיצליח להגיע אל הקרקע בשלום.

311 צ'אפלינים (אנשי דת) יהודים פעלו במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה מתוך תבונה, גבורת נפש ורגישות יהודית מופלאה. פועלם של הרבנים הצבאיים הועלתה על נס לאחר שנות המלחמה, ומהם פורסמו במסגרת פרויקט העדויות של גנזך קידוש השם.