וואַסילישאָק, עיירה שהייתה

מאת: יעקב רוזנפלד

במאמר הקודם הבאנו מעיתונות התקופה ידיעה חדשותית מעניינת על גונב מצבות נוצרי שבא על עונשו, ועל הרושם הכביר שהותיר המקרה הזה בעיירה וואַסילישאָק ובסביבותיה.

בגוף הידיעה העיתונאית מוזכר רב העיירה שאליו באה אלמנת הגנב כדי לבקש תיקון, אולם לא כתוב מי היה הרב באותו פרק, ובכלל, רבים התעניינו על העיירה ועל קורותיה, עיירה שכמעט אינה ידועה היום.

לשם כך הקדשנו זמן למחקר, חיפוש ועיון בארכיון גנזך קידוש השם ובספרייה העשירה שלו, ובסוף, הודות לעזרתם המקצועית של הרב צבי מאיר והרב ישראל אלתר, שניהם מאנשי הארכיון והספרייה הוותיקים בגנזך קידוש השם, הצלחנו לגבש פרופיל לעיירה, לאנשיה ולרבניה, להווי שלה ולהיסטוריה העשירה שלה שנגדעה בימי השואה בידי הצורר הנאצי.

וואַסילישאָק הוא שמה היידישאי של העיירה וסילישקי שבמחוז גרודנה, מערב בלארוס.

בעבר הייתה וואסילישאק שייכת לפולין, בערך בשנת תק"ס הייתה בתחום האימפריה הרוסית ובתקופת מלחמת העולם הראשונה נכללה ברפובליקה הפולנית השנייה.

מחוז גרודנה כולל ערים ועיירות ששנים רבות לא משה התורה מהם, ועד היום שמם מעלה רטט של הערצה וגעגוע בהיכלי הישיבות ובכל לב יהודי.

בין ערי ועיירות המחוז: נובהרדוק, אושמינה, קרליץ, סלונים, לידה, גרודנה ועוד.

גרודנה, עירו של היסוד ושורש העבודה, היא בירת המחוז.

גרודנה

בימי שואה ומצוקה

בין שתי מלחמות העולם התגוררו בוואַסילישאָק כ-1,800 יהודים, שהיו רוב מוחלט של האוכלוסייה. באלול תרצ"ט עברה העיירה לידי השלטון הסובייטי.

ל' סיוון תש"א הוא היום המר שבו נכנסו הנאצים לוואסילישאק, וכבר למחרת הוציאו בה להורג שמונה יהודים. מהר מאוד החלו הנאצים להשליט משטר של טרור ועינויים בעיירה; יהודים הוצאו לעבודות כפייה, אולצו לענוד טלאי צהוב והחיים היו יותר ויותר בלתי נסבלים.

אולם כל אלו, לרבות פקודות החרמה, גירוש והגבלות תנועה לא דמו לגזרת הקמת הגטו, תשרי תש"ב. לגטו הקטן נדחסו בנוסף ליהודי וואסילישאק גם רבים מיהודי הסביבה, ומדי פעם היו פורצים אנשי ס.ס. לתחומיו ומבצעים בו מעשי שוד והרג.

כ״ג באייר ה׳תש״ב היה היום המר של גטו וואסילישאק. בו ביום נאספו כ-2,150 יהודים מהגטו שבעיירה לבית העלמין היהודי המקומי, ושם נרצחו.

אותו בית עלמין שהיה בכותרת העיתון שנים ספורות קודם לכן, שממנו גנב הנוצרי את המצבות ונענש על המקום…

יתר יהודי הגטו, כמה מאות, חלקם התפתו להבטחות הנאצים שאם יסגירו עצמם לא יאונה להם כל רע, יצאו ונרצחו מייד, ובערך 300 נותרו כדי לשרת את הנאצים בפינוי ומיון הרכוש היהודי. שבועות ספורים לאחר מכן גורשו לגטו שצ'וצ'ין, ושם היה גורלם כגורל אחיהם ואחיותיהם, ששת המיליונים הי"ד.

העילוי מישיבת וולוז'ין שמעולם לא כעס

ובכן, מי היה רב העיירה בשנת תרפ"ה, בתקופה שבה התרחש הסיפור שעליו דיברנו במאמר הקודם?

הגאון הצדיק רבי אלי' אייזנבוד היה שמו, וה' ייקום דמו שנשפך בימי השואה יחד עם כל בני קהילתו…

ר' אלי' היה חתנו של הגאון הצדיק המופלא רבי יוסף דוד רובינשטיין זצ"ל, שנודע בקדושתו וצדקותו. רבי יוסף דוד שימש שנים רבות ברבנות העיירה ואת מקומו מילא חתנו, ר' אלי'.

ר' אלי', שלכאורה הוא הרב שעליו מסופר בעיתון, היה איש צדיק, גאון בתורה ובעל חסד עצום. עליו מעיד שריד השואה בספר זיכרון לקהילות שצ'וצ'ין, ואסילישקי, אוסטרין, נובידבור, רוז'אנקה:

הוי חסיד! הוי עניו! מתלמידיו של אברהם אבינו! מידת נדיבותו ופזרנותו לצדקה היתה למעלה מהשגותינו.

העניים המחזרים על הפתחים שבאו מחוץ לעיר תיכף כשירדו מן האוטובוס סרו ישר אל בית הרב, שם הניחו את חבילותיהם וקבלו את הנדבה הראשונה וישבו אל השולחן לאכול.

וזכורני שקרה פעמים רבות שבאו הרבה אורחים עניים ביום אחד וכולם ישבו אל השלחן לאכול ולא היה מקום להרב ז"ל (…) ועמד מהצד על יד התנור, לקיים "והוא עומד עליהם"…

ובקיץ, בזמן החום, כשהרב ז"ל היה יוצא לשאוף רוח ולנוח קצת בכפר ביער הסמוך לעיר, היו העניים סרים ישר אליו אל חדרו הקטן בכפר והיה מקבלם בשמחה ונותן להם נדבה הגונה ומלווה אותם בברכה לדרכם…

עדות נפלאה על מידת טובו וחסדו של הרב הנערץ (שם)

הוא היה מפריש סכומים הגונים לצדקה, וכשאירע והקהילה לא שילמה לו משכורת חודשים ספורים והיו חייבים לו "אלפים זלאטעס" והדוחק בבית היה רב מאד, לא חדל הרב מצדקותיו ותרם לעניים "מעשר" ממה שעדיין לא שולם לו, זאת מהלוואות שהשיג. לבני ביתו הסביר: "אני ב"ה עוד יודע ללוות כסף, אבל המסכנים האלו מי ילווה להם"…

הרב היה נחשב כ"עילוי" בבחרותו, בישיבת וולוז'ין. סיפרו שכבר אז היה בקי בשלושה סדרים בש"ס…

"מעולם לא כעס על איש, ולא שנא, ח"ו, אף אחד! אפילו את אלו שגרמו לו צרות רבות ורעות כידוע… ליבו הטהור היה מלא רוך וחמלה וסלח לכל אשר הציקו לו.

ועליו נאמר: הנעלבים ואינם עולבין, שומעים חרפתן ואינם משיבין… עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".

לפני שמונים שנה בדיוק, בהתחלת החורף של תש"א, נפרד הרב בדמעות משתי בנותיו שהיו אז בקובנה, ובירך אותן שיזכו להינצל ולעלות לארץ ישראל, וברכתו התקיימה.

הרב עצמו, כאמור, נספה על קידוש ה' ועימו כל בני הקהילה היפה והמפוארת, קהילת קודש שהייתה מלאה תלמידי חכמים ואנשי מעש וחסד. בקהילה זו הייתה אגודה ידועה בשם "חברת ש"ס" ובה היו חברים תלמידי חכמים מופלגים, גדולי תורה וגאונים. גם הם כולם נספו ועלו כעולות תמימות לשמי מרום בשנות הרעה שפקדה את עמנו.

גאונים רבים ומופלגים התגוררו בעיירה זו במרוצת השנים. הגאון המופלא רבי מנחם אליעזר זצוק"ל, מחבר הספר יעיר קינו על משניות קינים, ספר שהגאון מווילנא קילס ושיבח את מחברו, נכתב בעיירה זו כי במשך שנים ארוכות התגורר הצדיק הקדוש בוואסילישאק.

החפץ חיים

החפץ חיים בווסילישאק

עיירה קדושה, צנועה וחסודה, מלאה תורה וחסד, שבמשך מאות בשנים הייתה אכסניה לתורה ועבודה ה', עומדת כעת בשיממונה ובקדרותה, כמו יתר אלפי ערי ועיירות מזרח אירופה שהיו ואינם.

תוך כדי כתיבת שורות אלו, יום רביעי פרשת וישב תשפ"ו, אני קורא שורות מתוך הספר "מכתבי החפץ חיים" שחיבר בנו הגאון רבי אריה לייב הכהן זצ"ל, ובו תולדות אביו מרן החפץ חיים, והינה אני מגלה דבר נפלא:

לפני מאה חמישים וחמש שנים, בליל שבת פרשת וישב (!) תרל"א, נשא החפץ חיים את דרשתו הראשונה בבית הכנסת שבעיירה וואסילישאק.

ואצטט קטעים מתוך הספר הישן ששוכן בארכיון גנזך קידוש השם, ושהוא מספרי התולדות האמינים והמקוריים על החפץ חיים זצוק"ל.

"זכורני כי בחורף שנת תר"ל נסע מביתו לעיר וואסילישאק הרחוקה ד' פרסאות מעירנו וקבע מושבו שם, לימי החורף, לחבר חיבורו. כי בעירנו הטרידו אותו כאמור למעלה אם כי היה רב במתא זולתו, אבל כל צרות דמתא היו עליו.

אני הייתי אז כבן תשע, ולקחני עמו, למען אלמד שם בת"ת.

וזכורני כי מר אבי כתב את ספריו בבית המדרש, בשטיבל שבאולם בית הכנסת, ושם אכל.

וגם ישן שם.

מאכלו הביאו לו מבית מחותנו הפרנס ר' יצחק (חותנו של אחי אמי…) והוא היה מנהל את הת"ת ומפרנסו.

מר אבי שלא רצה לאכול לחם חסד הציע למחותנו שיבחר מבני העיר בחורים, לומדים, שגמרו כבר שיעורם בכיתה העליונה של הר"מ ר' ליב, שלמדו שם כל התוספות ומהרש"א ומפרשים, והוא יגיד לפניהם שיעור איזה שעות, וכן היה, שנקבצו עשרה בחורים, והגיד לפניהם שיעור בסנהדרין, ובזכרוני כי שהה עמם קרוב לג' שעות בכל יום.

אמנם זכור אני ששח עמהם גם בדברי מוסר ויראת חטא בכל שיעור ושיעור, ובסוף החורף שב לביתו.

אמנם, בחורף שאחרי כן (תרל"א), נסע עוד פעם עמדי לוואסילישאק ועסק עוד בחיבורו, וגם החורף הזה קיבץ כשנים עשר בחורים, ברובם אחרים, ולמד איתם כשתים וג' שעות.

בחורף הזה לא מסרני לת"ת רק למד בעצמו עמי.

זכורני כי בחורף הזה, בפרשת וישב, בליל שבת קודש, דרש על הבימה מענייני הפרשה, וברעת קלקול של הדבור (כמדומני כי הדרשה הזאת הייתה הראשונה שבימי חייו אז, חוץ מדרשה אחת שדרש בנעוריו בראדין על מידות ומשקולות), ובסוף החורף שב לביתו".

את בית הכנסת הזה, שאת תמונתו השגנו אחרי עמל רב, הוציאו שלטונות בלארוס למכירה בעד סכום פעוט, בשנת תשס"א, זאת לפי מסמכי תנאי ההשתתפות במכרז שפורסמו בשעתו.

עוד מהווי העיירה ובית הכנסת:

"אין שול אריין"…

מעט מהווי העיירה, מעטו של שריד השואה:

אנשי המקום היו מכוונים את שעוניהם לפי שעון בית הכנסת שעליו היה שומר בדייקנות השמש ר' יעקב ז"ל. מנהג היה בעיירתנו שר' יעקב ז"ל היה עובר בכל ערב שבת קודש לפני זמן הדלקת הנרות את כל רחובות העיירה ומכריז בגוון מיוחד "אין שול אריין"… תיכף אחרי זה נשמעו קול נקישות המנעול של החנויות, והחנוונים מיהרו הבייתה להכנות האחרונות לכבוד שבת, וכשהגיעה השבת, לבשה העיירה כולה הדרת קודש. מכל בית ובית הבהבו נרות דולקים, ומכל פינות העיירה היו נוהרים מזקן עד טף לבושים בגדי שבת לבתי הכנסת המוארים.

הפרוש שסיפר נפלאות הבעש"ט בעיירה הליטאית

לאחר פטירת ר' יעקב קיבל על עצמו את התפקיד לבשר על השבת האדם הצנוע והנחבא אל הכלים, ה"פרוש" רבי ברוך משה (…) היה עובר בשקט ובפסיעות מדודות על פני הרחובות ערב כניסת השבת ואז ידעו כולם כי השבת מתקרבת וסגרו את החנויות.

ר' ברוך משה הפרוש היה טיפוס מיוחד במינו. הוא לא היה יליד המקום, ומנין בא, לא ידענו. הוא היה אדם בודד, חי חיי נזירות. ישן היה בבית הכנסת, בתוך ארון קיר על קרשים, מתכסה בלויי סחבות. לבושו היה דל, קפוטה ישנה וטלואה, אבל נקייה ללא רבב. נעול היה בנעליים עם סוליות עץ.

הציעו לו מגפיים חדשים עם סוליות מעור, אך לא הסכים בשום אופן לקבלם. יושב היה בבית הכנסת ומעיין בספרים. סעד כל יום בבית אחר, ובשבת אצל הרב.

גם בשיחה עם רעהו דיבר בשקט ובנחת, אף פעם לא הרים את קולו. אותנו ידע לרכוש בסיפורים על צדיקי עולם, קרא לפנינו ספורי מעשי אלפס, סיפורי הבעש"ט שרצה להגיע לארץ ישראל ומהשמים עכבוהו. בעינינו היה תמיד כאחד מל"ו צדיקים שהעולם אינו מתקיים בלעדם…