בכי של געגוע, לא של ייאוש!

מאת יעקב רוזנפלד.

רחובות העיר מלאו

בראש השנה המו חצרות הקודש מרוב אדם. בימים הנוראים מי שהסתובב במרכז העיר ירושלים לא יכול היה לכלוא זעקת התפעלות בפיו. ב"ה רחובות העיר מלאו רבבות חסידים ואנשי מעשה ופניהם מאירים כזוהר הרקיע: הם זכו לעלות, לראות ולהיראות.

אין מספר לגדודי החסידים שצבאו על השולחנות הטהורים, אין ערוך להם ואין בעולם החומרי, הזר והנוכרי, מי שירגיש ולו במעט מהתרוממות הרוח והנפש שהיא נחלת מאות אלפי חסידים זקנים עם נערים, בחורים עם מבוגרים, שגודשים בימי הרחמים וחגי השמחה את מרכזי החסידות בכל רחבי ארץ ישראל וארצות הגולה – אמריקה ואירופה.

הלבבות תפילה שעם ישראל יעלה ויפרח, שגדולי וצדיקי הדור יאריכו ימים בבריאות ועונג ושעולם התורה והחסידות ימשיך לשגשג וללבלב עד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, וזה הזמן להיזכר בזמנים אחרים לגמרי. לא כל כך רחוקים מאיתנו. יש עוד בינינו שזוכרים אותם.

ימים מקדם

זה הזמן להיזכר בימים ההם בזמן הזה, לפני שמונים שנה בדיוק, בימי "ירח האיתנים" הראשון שלאחר החורבן של עם ישראל באירופה. באותו זמן היו שרידי השואה מפוזרים ומפורדים ברחבי העולם החרב וההרוס, ולא ידעו את נפשם. באותו זמן היו בטוחים רבים ונבונים שמה שהיה כבר לא מה שיהיה, והעולם המופלא הזה של תורה, יראת שמיים וחסידות – אורו כבה לעולמים וכבר לא ישוב לזרוח עוד.

האם היו רבים שהאמינו אז שירח האיתנים תשפ"ו ייראה כפי שהוא נראה עכשיו? לא. רוב העם לא האמין, אבל אנו נזכור לעד את אלו שכן האמינו, אלו שנלחמו בעור שיניהם לבנות את העולם החדש, אלו שחודשים ספורים לאחר השחרור חיפשו אחר ארבעה מינים כמו שחיפשו אחר קרובים וניצולים. אלו ששמחו ועלזו על אתרוג בודד שהגיע בדרך לא דרך למחנה וחיכו בתור כדי לזכות לקיים את המצווה. אלו שבין חורבותיה של ורשה הקימו סוכה רעועה וישבו בה בשמחה שאין למעלה ממנה אף על פי שהריחו את סכנת האנטישמיות הפולנית וידעו כי בנפשם הדבר.

אנו נזכור לעד את מי שר' משה פראגר, הבלתי נשכח, כינה אותם בהערצה: "אלה שלא נכנעו".

בארכיוננו, ארכיון "גנזך קידוש השם", רובצים דוממים אלפי דפים מצהיבים מיושן. הדפים האלה שוכבים זה על זה, מקפלים בתוכם עדויות וזיכרונות. מהם עדויות של אותם ניצולים גיבורים שבחג הסוכות הראשון אחרי השחרור, שנת תש"ו, לפני שמונים שנה, יכולים היו לשקוע בייאוש ולוותר על הכול, אבל הם בחרו בחיים, והם נלחמו. והיום, מי שמסתובב בתקופה זו במקומות הריכוז החרדיים בארץ ובעולם יודע שמה שמתרחש מול עיניו אין בו שום דבר מן הטבע. אנחנו ניסים מהלכים, חסדי השי"ת וזכות אבות.

שמחת תורה בגבול. עדות מהחג הראשון אחר השחרור. ארכיון "גנזך קידוש השם".

"הסוכה המסוכנת". עדות ניצול שואה על הסוכה הראשונה בין חורבותיה של ורשה החרבה, תשרי תש"ו. ארכיון "גנזך קידוש השם".

תש"ו, ביקור בעולם שחרב

תקופה קצרה אחרי המלחמה ביקר משה רון בעיירה גור. משה רון היה מגדולי העיתונאים היהודיים בארץ ובעולם. הוא הניח חותם עז על עולם הכתיבה והעריכה, ומדי שנה ביום הזיכרון שלו מחולק "פרס רון" על שמו לבחירי העיתונאים. משה רון, ששמו אינו אומר היום הרבה לדור הצעיר, הקים את מועצת העיתונות, את ועידת העורכים ואת בית סוקולוב. בעבר היה יהודי ורשאי שהכיר את יהדות פולין, וכתיבתו הייתה מהולה לפעמים בדמעות חמות על יהדות נפלאה שהייתה ואיננה.

הביקור בעיירה גור, תיכף אחרי המלחמה, היה עבור משה רון חוויה לא קלה בעליל. הוא ידע מה הייתה גור בימים הטובים, וראה בחורבנה. משה רון לא האמין שהחסידות הזו עוד תפרח ותלבלב, הוא לא האמין שגור עוד תאיר את העולם. הינה קטעים מרשימתו הישנה-נושנה של משה רון, אחרי ביקורו בעיירה החרבה "גור", זמן קצר אחרי השואה.

הוא מתחיל:

"חזרתי מבית קברות יהודי גדול. מקום קבורה יהודי עצום ממדים שזרועותיו חובקות ארץ שלמה. חזרתי מפולין ועודני שרוי בחולשת דעת, והרפיון שאחז בי אינו מרפה.

חזרתי מסיור בחורבותיה של יהדות תוססת ועשירת רוח שדורות על דורות ריוותה והעשירה את קרקע הגולה באוצרות אדירים של מסורת יהודית וערכי עולם (…)

אין שם היום גם אודים מוצלים מאש התופת. אין גם זכר לגדלות הנפש, למטמוני האמונה והתרוממות הרוח של יהדות פולין לפני שהונף עליה קרדום ההשמדה.

פנה, הלך, נסתר אור שבעת הימים. לטמיון ירדה החסידות המלבבת, המחממת והמאירה של היהדות בפולין – זו החסידות שהפיחה נשמת חיים בתורה, באמונה ובמצווה, ועשתה את היהדות נחלתו של חוטב העצים, הסנדלר, הקצב, החייט ונושא המים (…)

אין חסידות. ועצוב ונוגה ושומם בלעדיה. כי לא רק אמונה נטעה ולא רק בטחון, מצוות ומעשים טובים ואהבת האדם הביאה בכנפותיה, אלא גם, ואפשר שזה עיקר זכותה, שמחת חיים הגניבה לתוך מסכת החיים האפורה; עליצות ורינה לתוך הבתים הדלים, לתוך חיי העוני המרודים והמחסור הקודר".

כן. משה רון מספיד את ה"חסידות", שלדבריו מתה. הוא בוכה עליה תמרורים. צדק אז משה רון. וכי מי חשב אחרת? מי האמין שהחסידות תהיה חיה, שמחה ותוססת ומאות אלפים יגדשו ברינה את היכלותיה?

בהמשך הרשימה משה רון מתאר את ההווי בגור לפני המלחמה. הוא מתאר, דווקא בכישרון רב, את כל ה"הלוך ילך" בגור. את הנסיעה ב"קולייקה" ("המהומה גדולה ועצומה, אמנם מבעוד זמן התקין עצמו משרד התחבורה הפולני לקדם פני ההסתערות על הרכבות ההולכות לגור. מכל מקום אפשרי הוסטו קרונות וקטרים אל המסילה המובילה לעירו של הרבי. עשרות קרונות כאלו וקטריהם כבר עשו דרכם לגור ועדיין התחנה שוקקת רוב עם עד שנדמה כי אין הזרם נדלה, הוא כמעיין המתגבר").

הוא מתאר ביד אומן את האווירה בחצר הקודש, את אווירת החגים והימים הנוראים. הוא מרחיב בנקודה מרתקת: היעדר הבדלי המעמדות בחצר הרבי מגור, וגם בנסיעה אליו. כולם שווים, כולם מאוחדים, שמחים ועליזים. הוא מספר על האכסניות ההומות, על ההמון שחלקו הגדול נשאר בעיירה גם ימים לאחר תום החג, על ה"עיניים המצועפות דמעת אושר לאחר צפייה בהדר פני הקודש, לאחר שיטוח תחינה ובקשה וזכייה בברכתו של הרבי". הוא מתאר את ראש השנה, את יוס'ל חנצ'ינר בעל התפילה, לייבל מאיירס בעל השחרית ואת יענק'ל תלמוד מנצח הקאפעלע. הוא שוטח במילים קסומות געגועים צורבים לרגע אמירת "שנה טובה" לרבי:

"הגדולה והעצומה בחוויות היום הגדול. כולו אומר הדרת קדושה ופאר של גדלות, ניצב הרבי על דוכנו והמוני חסידיו מעריציו אוהביו עוברים על פניו כדי לזכות במצווה הגדולה: לברך את הרבי ב'שנה טובה'; להשהות את הכף רגע-של-כלום בכפו הלטפנית והחמימה, ולצוד בעיניו החכמות והעמוקות הרף-מבט של תשומת לב קלה שבקלות"…

"לא טוב בלי היהודים"

ועכשיו, הסופר משה רון נמצא בגור שאחרי השואה ועיניו דומעות. הוא הצליח בעזרת עיתונאי בכיר כלשהו מארגנטינה, עמיתו בארגון העיתונאים העולמי, לארגן לעצמו כניסה וסיור בחצר הקודש גור, ותיאורו כה עצוב, כה נוגה, כה קורע לב. הוא בוכה, וגם מעיני הקורא זולגות דמעות, והם צודקים, הבכי היה הכי מוצדק שיכול להיות, אבל לא בכי של ייאוש כמו שמבטאת רשימתו של משה רון, שמשה שרת אילץ אותו לעברת את שם משפחתו דנציגרקרון לשם העברי החדש, לא בכי של ייאוש כי היהודים החסידיים אינם יודעים ייאוש מהו. לו היה משה רון מאמין שהחסידות שהוא כה הספיד אותה תיראה בעוד שמונים שנה כפי שהיא נראית, ספק אם היה מדבר כך, ספק אם היה נוהג כפי שנהג.

משה רון כותב על הקולייקע הריקה מאדם, על ארבעה זקנים פולנים מפהקים ומשועממים שמתפרקדים בה, מתגעגעים לזמנים היפים ומפטירים בעצב וגעגוע: "לא טוב בלי היהודים"…

הוא מספר על השוער הישיש אווריסט ויטושבסקי, שעוד היה שם בימים הטובים, שגועה בבכי חסר מעצורים, בכי של געגוע ועצב. הוא כותב על אדם בשם ויקטור אקימוב, טכנאי סרטים, שמפקד הגסטאפו ציווה עליו להקרין סרטים מדי ערב בחדר הק' של הרבי ולהכין שם עוד דברים שאין להעלותם על הכתב. אקימוב נרעד וטרפד בחוכמה את המיזם הנורא. הוא טען שבחדר הרבי יש "פילארען" (עמודים) מה שעלול להפריע לחוויית הסרטים… הנאצי השתכנע, והרעיון ירד מהפרק.

רון מספר על היכל בית המדרש של הרבי שמלא בארגזי בירה, על הספרייה שהייתה מלאה באלפי כרכים, על החסידים הטהורים שגדשו את מבואותיו של הבניין שכעת משמש למבשלה פולנית. דמעות זלגו מעיני משה רון כשראה את הבאר שממנה שאב הרבי מים לאפיית המצות, וממנה נטלו הכוהנים ידיהם לפני ברכת כוהנים. הגויים סבבו את משה רון בעצב ושאלו: "היכן לוקחים את הזמנים ההם"…

הרשימה די ארוכה, והסיום קודר ומייאש אף הוא:

"20 ק"מ נסיעה ברכבת, בחזרה לוורשה. עוד 30 דקות של טרטור וטלטול. הפעם איני רואה את הנוף, הדמעות מפריעות…"

מי האמין אז, לפני שמונים שנה, שעוד יבואו זמנים אחרים. אבל היו כאלו שהאמינו, היו כאלו שנלחמו, ולהם נאווה תהילה.