רבי רחום וחנון משארית הפליטה

הרבי מטאש, הרה"ק רבי משולם פייש לאווי זצ"ל, עשור לפטירתו, כ"ז אב תשע"ה.

מאת: יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם

הרבי מטאש, שהיום מלאו עשר שנים להסתלקותו, היה ניצול שואה. כל ימיו נשא את כאב אובדן מולדתו וקהילות הקודש שמילאו את הונגריה, ארץ מכורתו.

סיפור חייו הוא בעצם סיפורו של עם ישראל – עם שרידי חרב שעלה והתנער מהאפר. הרבי הקים במו ידיו קהילה יפה ומפוארת שמרכזה בקנדה, ושלוחות שלה פזורות ברחבי ארצות הברית ואירופה.

רחום וחנון

הנהגתו של הרבי רחומה הייתה ולבבית. הוא נשא על ליבו הטהור את כאבם של שבורי לב רבים שמצאו בו משען ונוחם.

והיו מעשי הצדקה שלו מופלאים ונדירים.

את כל שהיה לו חילק לעניים, בין מכיריו ובין אלו שמעולם לא ראה לפני כן, וכשהגבאים שלו ראו שהמצב הזה אינו תקין והחביאו את כל הכסף שנכנס לשם, היה הרבי מוצא פתרונות יצירתיים היכן להחביא סכומי כסף גדולים ולרמז להם, לעניים, בקריצת עין מאיפה לקחת.

לפעמים נמצאו סכומי כסף בתוך הנעליים שלו, בתוך ספרים, בתוך כוכים וחורים כאלו ואחרים, הצד השווה שבהם שהיה מנהל סוג של "מערכה" מול גבאיו המסורים; אלו ביקשו להשאיר את הכסף בבית, והוא תמיד ידו הייתה על העליונה. אנשים יצאו מביתו עם סכומי כסף אגדיים, והוא חי בפשטות, בסגפנות, בעוני ובצמצום.

רבים היו תמהים מהיכן שואב הרבי כוח לעבוד את ה' בצורה כזו. הוא היה מייגע עצמו על תורה ותפילה עד כלות כוחותיו, עד שאפילו בחייו הוכתר בקרב חוגים רחבים, לאו דווקא מחסידיו, כ"קדוש עליון", וספריו "עבודת עבודה" היו לנכסי צאן ברזל לרבבות חסידים ואנשי מעשה שמצאו בהם אור וחיות, עוז ותעצומות.

שריד לדור דעה

הרבי מטאש, שריד לדור דעה, בן תשעים וארבע היה בפטירתו, ועליו אפשר לדבר הרבה, מי ייתן לנו תמורתו, ואנו בגנזך קידוש השם מנציחים את דמותו כניצול שואה עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי. בהחלט יכול היה הרבי לשקוע ביגונו ולנסות לשקם את חייו בשנים הקשות, לפני שמונים שנה בדיוק, אולם הוא בחר בחיים, הוא בחר להפיח טללי תחייה על שארית הפליטה. לא קלה הייתה הדרך ולא קצרה, אבל בסופו של דבר ראה עולמו בחייו והצליח לכונן קהילת קודש מפוארת ונסוכה הילת חן.

בשנת תש"ג, והוא בחור צעיר, בן הגאון הקדוש רבי מרדכי סג"ל לאווי, רבה של טאש (בנו הגדול של הרבי ר' אלימלך מטאש), גויס הצעיר לשירות העבודה ההונגרי ונשלח למחנות בקושיצה ובמרגיטה. בזכות מה ניצלו חייו, ולא זו בלבד אלא שיכול היה לעבוד את ה' וללמוד תורה?

מפקדיו ראו את עבודת השם שלו, ובעיניהם הגויות המגושמות לא הבינו בה כלל ועיקר… הם ראו אותו כ"משוגע" ולכן נתנו לו מעט חופשיות, באופן יחסי כמובן.

הרבי בבחרותו

לאחר השואה, שבה נהרג אביו הק' עם מרבית בני המשפחה הי"ד, נדד לארד, למאקו ולבסוף לקליינווארדיין, ולא מצא בהן ניצולים רבים. בתש"ו נשא לאישה את הרבנית הצוה"ח מרת חוה, בתו של הרב יהודה ויינגרטן. לבסוף נקרא על ידי שרידי חסידות טאש לבוא לשמש כאדמו"ר בנירג'האזה.

מצבת זיכרון שהציב הרבי לבני משפחתו שנהרגו על קידוש ה'

אביו רבי מרדכי

בשנת תשי"א, עקב רדיפות השלטון וסכנת החיים שניצב בפניה, היגר לקנדה, ובהמשך פתח את קהילתו ואת עיירתו בפרבר של מונטריאול, העיר הגדולה.

הרבי מטאש אהב את קהילתו, ובייחוד את נשברי הלב שבה. אהבת ישראל שלו לא ידעה גבולות, ומדי שנה, ביום ההילולא של האור החיים הקדוש, היה נוסע לקהילה של בני עדות המזרח שהתגוררו בסמיכות לטאש והיה עורך איתם סעודה באחדות ובחיבה יתרה. בכלל היה מקרב ואוהב כל יהודי ומפזר הונו לצדקה בלי לבדוק אחריו, ובוודאי אחרי החוג או המוצא שלו. לקהילתו ולמוסדותיו קרא בשם "אור החיים", זאת משום שאת השטח לשיכון שהקים מצא בסייעתא דשמיא ביום ההילולא של רבי חיים בן עטר, שלספרו הק' היה מחובר ובו היה הוגה בסילודין.

פועלו של הרבי מטאש בימי השואה, וביותר בימי הבניין והתקומה של שארית הפליטה, יש בהם כדי למלא ספר עב, אולם לקראת יום ההילולא העשירי נביא שני סיפורים בלתי ידועים, אולם ממקור מוסמך, עדויות שנגעו לליבם של מבקרי התערוכות של גנזך קידוש השם בקיץ האחרון, במסגרת הפעילות המוגברת בימי בין המצרים בקרב בני הישיבות וקהילות הקודש.

בשנת תשס"ב נסע לפקוד קברי אבות בהונגריה. כשעמד על קברי אבותיו, שפך דמעות כמים וכך, בעמידה, סיים את כל ספר התהלים בהתעוררות ובהתלהבות. אמירת התהלים ארכה לו שמונה שעות, והמעמד לא יישכח מהלבבות לעולם. תוך כדי אותו מעמד נורא הוד, נזכר אחד מזקני החסידים שלפני עשרות שנים, עת ביקר לראשונה הרבי מטאש בעיירתו מכורתו, הוא עמד ליד קבר אבותיו רק דקות ספורות ונחפז לדרכו. מדוע אז לא ארכה אמירת התהילים שמונה שעות?

כאן צריך קצת לפתוח את הלב, להרהר קמעא על צדיקי הדור, מנהיגי העם היהודי שהתנערו מהאפר לאחר השואה, ונתנו את כל כולם למען שבורי הלב, ניצולי השואה שהסתובבו בודדים בעולמם החרב ושיוועו לאוזן קשבת, ללב מבין.

בשנת תשל"ב, עשרים שנה לאחר שהיגר הרבי לקנדה, התאפשר לו לראשונה לשוב לארץ אבותיו ולפקוד את קבריהם.

ההתרגשות סביב הנסיעה הזו והציפייה לה – אין לתאר אותן במילים ונקל למדי להבין זאת, והלוא נצר כמעט יחיד הוא משושלת ארוכה של אדמו"רים ורבנים, שמהם לא נותר כמעט כל זכר. משא כל הדורות רבץ על כתפיו, ובכל מאודו ציפה לרגע שבו ישתטח על קבר סבו, הרבי מטאש הרה"ק רבי אלימלך, אותו כה אהב ובו דבק בלב ונפש כל שנותיו הצעירות.

לבסוף, למרבה הפלא, הגיע הרבי לעיירה טאש רק בשעה מאוחרת, הספיק לשהות בה רק דקות ספורות שבהן השתטח על הקברים, העתיר בזריזות לפי סדר התפילה שקבע לעצמו, ומייד פנה להמשיך בדרכו. הסיבה לכך הייתה כי כשהגיע לבודפשט, לפני שנסע למקום מנוחת אבותיו, לראשונה מאז המלחמה, הוא התפלל שחרית בבית הכנסת המקומי ופגש בו יהודים עצובים משארית הפליטה. הוא החל לשוחח עימם וגילה לפניו אנשים צמאים למילה טובה, לדברי חיזוק. הרבי כמו שכח את כל מטרת הנסיעה ואת ההתרגשות העצומה שקדמה לה. הוא התמסר כולו ליהודים נשברי הלב ונתן להם את הדבר היקר ביותר שהיה לו: את הזמן שלו! הוא תכנן להתרפק בבכי ותחנונים על קברי אבותיו, לספר להם מה עבר עליו, איזו משפחה הקים, ואיזו קהילה. הוא חישב להתרפק בבכי ותחנונים, לבקש רחמים על עצמו, על משפחתו ועל הקהילה, אבל משמצא יהודים שצריכים חיזוק, יהודים משארית הפליטה, הוא שכח מעצמו והתמסר כולו להם. עד ראייה סיפר שהרבי לא סר משם עד שראה שמחה ועונג על פניהם, וכדבריו ביידיש "ער האט זיי מחייה געווען" (הוא החיה אותם).

על קברי אבות

עוד סיפור נוגע ללב:

ה"גנבה" שהוחזרה

נכנס יהודי אל הרבי מטאש ואמר לו שהוא מתכוון לעקור לעיר קוויבק. "מדוע זה תעזוב קהילה חרדית חסידית ותלך לגור במדבר שממה?" שאל הרבי הרחום.

והיהודי, עני, גלמוד ומסכן, ענה בקול בכי: אין לי כלום, אין לי פרנסה, וגם, אני זוכר מה שקרה לי כשהגעתי לכאן, לחופי קנדה, לאחר השואה כששום דבר לא היה לי כי אם מזוודה אחת, ומאז אני רוצה כל הזמן לחזור לחוף, אולי אמצא את מה שנגזל ממני.

הרבי ננער והתעניין ברחמים: מה קרה לך בחוף, מה נגנב ממך?

והאיש, פתאום קלט שהוא לא נשמע כל כך כמדבר לעניין, הוא התבייש, בכל אופן היה נראה אדם מהיישוב ולא איזה בעל דמיונות שהוזה על גנבות עתיקות יומין. אבל הרבי, רחמן ורך לב, ידע שהאיש, אחרי מה שעבר בחיים, חייב לפרוק. חייב!

הוא הפציר באיש, והלה סיפר:

כשהגעתי לקנדה אחרי המלחמה, מזוודה אחת הייתה לי והיא הייתה כל רכושי. השארתי שם את כל זיכרונותיי ואת שנות נעוריי, את משפחתי היקרה וכל רכושי, רק מזוודה אחת הבאתי עימי והיא הייתה כל עולמי.

כשעמדתי על החוף, בחסות ההמולה והשאון, ניגש אליי מאן דהו ושלף מידי את המזוודה. הוא נמלט, ואני נשארתי בלי כלום. מאז אני כאן, המשיך האיש וסיפר, ועוד לא זכיתי להיבנות. אין לי פרנסה, אין לי כלום, ואני לא יכול לשכוח את המזוודה. אני חושב לעבור לגור שם, ואולי אמצא אי פעם את המזוודה שלי.

מה הרבי היה יכול לומר?

הוא בירך אותו בחמימות ונפרד ממנו לשלום.

עבר שבוע והינה יהודי, חרדי, נשוא פנים, דופק על דלתו של ניצול השואה העני והשבור.

אני רוצה להגיד לך משהו, אבל אני מבקש שתסלח לי ולא תספר לאף אחד בעולם.

נכנס היהודי פנימה ובקול נהי סיפר, מגומגם משהו, על אותו יום, בו לא עמד בפני היצר שפיתה אותו:

"ראיתי את המזוודה שלך, הייתי בטוח שהיא מלאה הון תועפות. גם אני הייתי בלי כלום, רק בגד אחד לגופי, ומוח מלא צער ודאגה… אמרתי לעצמי, אטול את המזוודה, כמובן בתור השאלה, ולכשירחיב, אחזיר הכול בריבית דריבית, אבל מה אוכזבתי כשגיליתי שאין במזוודה כל דברי ערך, ואז כבר היה מאוחר מדי, כבר התביישתי להחזיר לך את המזוודה. היצר הרע השתלט עליי שוב וזרקתי אותה ואת תכולתה. אין לי מושג מדוע עשיתי כן.

אני מתבייש, עברו מאז כמה שנים. אנא סלח לי, ואני מוכן לשלם לך כמה שתבקש.

ישבו השניים וגאו בבכי. כל העבר הנורא צף ועלה לו, לניצול השואה, מול עיניו. והלה, לעומתו, בוכה אף הוא, ומתחנן: אנא אמור מה היה שם, נקוב נא במחיר ואשלם לך.

עשו ביחד השניים חשבון מהיר, והגיעו לעמק השווה. ה"גנב" שילם חמש מאות דולר, שהיה אז סכום נאה, והלה סלח לו תוך לחיצת ידיים, ומכיוון שכבר היה בידו סכום כסף די טוב, החליט שבשלב זה לא יעזוב את הקהילה.

הוא התחיל לשקם עצמו והתחיל לעסוק במשלח יד, וההצלחה האירה לו פנים. תוך תקופה קצרה החל הצבע לשוב ללחייו, והאיש החל להיות אדם מסודר ונורמטיבי, אדם מן היישוב.

כעבור תקופה נישא, ומאדם בודד ועזוב הפך להיות אב מאושר, בעל בעמיו.

שנים עברו, האיש החל להזדקן, יום אחד ישב בביתו ודפיקות קלות העירוהו מהרהוריו, ובדלת אותו "גנב"; אומנם הוא כבר שילם את גנבתו, אבל מאז לא סרה מעליו עננה של חשדנות בעיני אותו ניצול שואה, ותמיד הביט בו כאדם לא הכי ישר. הוא לא סיפר זאת לאיש, אבל הרושם הזה לא עזב אותו מעולם.

האיש נכנס ואמר: אני רוצה לספר לך משהו.

דע לך שמעולם לא גנבתי ממך דבר. באותו יום שבו סיפרת לרבי מטאש שאתה מתכוון לעקור לקוויבק, פנה אליי הרבי וביקש ממני לספר לך את מה שאמרתי לך. הוא הבטיח לי שבזכות שאני מציל נפש יהודי מאבדון, אזכה לברכות וישועות, ואני את דבריו קיימתי והרבי שילם את חמש מאות הדולרים, עוד באותו יום.

כעת הגיע הזמן לומר לך, אני עובר לגור בברוקלין, לא נראה כבר זה את זה. הגיע הזמן שתדע: לא גנבתי ממך דבר, כל מה שעשיתי היה בהוראת הרבי! כמה טוב וחכם היה הרבי, שהבין שכדי לשקם את היהודי השבור הזה שהרגיש כל כך נבגד ועשוק כתוצאה מאותה גנבה יהיה הלה חייב להרגיש תחושת תיקון ומחילה. כמה גדלו מעשיו הטובים, ומה שגבה חוכמתו ותבונתו!