נטפי דמע אחרי מיטתו של הגה"ח ר' יצחק רוזמרין זצ"ל.
צבי סקולסקי, מנכ"ל "גנזך קידוש השם"
פעמים רבות ניסיתי, מאז, להתחקות אחר סוד קסמו של החסיד המופלא ר' איטשע רוזמרין זצ"ל. משחר טל ילדותי, עת התגוררנו בשכנותו, הייתי מתבונן באיש ובמעשיו והייתי אומר לעצמי: הנה ה"זן" הנדיר שהצורר הנאצי ניסה להכחיד ולא עלתה בידו.
ר' איטשע היה משרידי הדור הישן, מהסוג שמילא את עיירות פולין לפני החורבן, והתחושה בליבי היתה תמיד שאת ר' איטשע וחבריו, שרידי החורבן אשר תמיד צהלתם בפניהם, הותיר לנו הקב"ה לפליטה כדי שנדע איך חסיד יכול להיראות.
יומם ולילה היינו שומעים את קול התורה בוקע מביתו. התורה היתה שעשועיו וכל אימת שהייתי נכנס לביתו הוא היה יושב מעל גמרא גדולה, יגע בתורה ומתענג ממנה.
לימים, עת ניאות ר' איטשע לספר מעט מקורות הימים ההם במסגרת מפעל העדויות של "גנזך קידוש השם", היינו ניצבים נפעמים לנוכח כל התלאה אשר מצאה את האיש השמח והעליז הזה, תלאה מרה וממושכת שלא זו בלבד שלא פגמה באמונתו ואפילו כמלוא נימה, אלא חישלה אותה והוסיפה נדבכים של השגות, רוממות והתעלות.
עת היה ר' איטשע מספר את שעבר עליו, היית יכול לדמות בנפשך שהוא מדבר על אדם אחר; איזו דמות מנבכי ההיסטוריה הרחוקה. הוא לא היה נאנח ולא מכרכם פניו. הוא היה מגולל את זכרונותיו בחיוך ומתבל דבריו באמרות שפר ובעובדות צדיקים.
ר' איטשע מעולם לא התלונן. אמונה זכה וטהורה פיעמה בו ואותה העביר לתלמידיו הרבים שהיו כרוכים אחריו ושותים בצמא את דבריו.
טהור לב
שיחתו עמנו, קבוצה של עשרים איש, לפני שנתיים, צפה לנגד עיני ומפליאה אותי שוב, בפעם המי יודע כמה. הוא לא הרבה לספר על הסבל שחווה, אבל לאחר שהתחננתי לפניו, והסברתי לו שאנחנו צמאים לשמוע ויש כאן ענין להעביר לדורות הבאים, למען ידעו, הוא ניאות להתארח ב"זיץ" עם אברכים מבית המדרש בירושלים, בימי בין המצרים, בבית הרה"ח ר' ישראל ברלינר.
דבריו טלטלו אותנו. הוא תיאר מושגים של רעב ויגון שאין להעלותם על הדעת. הוא סיפר שמרוב רעב הם היו נופלים על המיטות בחוסר כוח ועל סבתו היקרה שנפטרה לידו במיטתה, ברעב, באותם ימי רעה, והוא עצמו נער רך, לא ידע מה יילד יום…
הרהרנו אז, איך אסף איש טהור זה כוחות, להתאושש מתקופה קשה זו, ולפתוח חיים חדשים מלאים זיו ומפיקים נוגה, חיים מלאים תורה, חסידות, שמחה, חסד ונתינה.
לא אשכח עת אבי ר' נטע נח ז"ל היה חולה ומרותק למיטתו, במשך שנים רבות היה ר' איטשע נכנס לבקרו בכל עת מצוא, בוודאי בשבתות ויו"ט, וביומא דפגרא, ולאחר פטירתו של אבי היה נכנס לחזק את האלמנה ומרעיף על ביתה טללי שמחה וניחומין. בכל חג ומועד היה נכנס, מביע התעניינות והשתתפות, מחזק ומעודד…
חסיד אמת היה ר' איטשע, טהור לב וזך כשלג. לפני שנה הצעתי לו להיפגש עם אישיות מכובדת, ממלכתית. אותו אדם ביקש אישית ליזום את הפגישה שטמנה בחובה הרבה כבוד ויקר. הוא רצה לפגוש את שריד השואה, חתן הגאון הנודע רבי יעקב חנוך סנקביץ' זצ"ל, שצמח והיה לר"מ נערץ בישיבת 'שפת אמת'. כאשר שמע ר' איטשע את הרעיון סרב בנחרצות באומרו:
הלוא ידעת שאני בעל תוקע אצל הרבי מגור… (כלומר, ומשכך איך אני יכול לפגוש באישיות "ממלכתית" מהסוג הזה…)
זה רצון ה'!
געגועים עזים כבר תוקפים אותנו מעכשיו לדמות מאירה זו, אשרי עין ראתהו יושב בבית המדרש בגיל זקנה ושיבה ויגע בתורה, ומתענג בדברי תורה וחסידות. נכדי כ"ק אדמו"ר שליט"א היו לומדים אתו בחברותא ספרי חסידות בשבת קודש בהפסקות, בחמימות, בהתלהבות אש קודש.
זכורני, בבחרותי שאלתיו על מקרה שהפליא אותנו, וביקשתי ממנו כחסיד וותיק שיסביר אותו. היה זה כאשר כ"ק מרן אדמו"ר ה'לב שמחה' זי"ע, ביקר בערב פסח אצל רופא שיניים, ולאחר שיצא הימנו בדרכו לרכב של ר' נחום אלבוים, חייך הרבי חיוך רחב אל הרופא (ד"ר רוזנברג מרחוב בר גיורא). שאלתי את ר' איטשע מה היו דברי הרופא שזיכו אותו בכזה חיוך, וענה: הרבי שאל את הרופא שכבר היה ישיש, איך הוא מצליח לשמור על עצמו בקו הבריאות ובכושר, עד כדי כך שיכול עדיין לשרת את מטופליו גם בגיל מבוגר כ"כ, והרופא ענה שהוא מקפיד לצעוד שחרית ולאכול אי אלו מאכלים וכו'. ועל כך ענה הרבי: "און דער אייבישטער געט צו יאהרן" (והקב"ה, מצדו, נותן שנים…). זוכר אני את השיחה המרוממת שזכינו לה בעטיו של אותו סיפור, מפיו של ר' איטשע:
הכל בידי הקב"ה! אני זוכר בימי המלחמה, לא ידעתי אנה אלך ומה אעשה, אבל ידעתי שיש הקב"ה!
ואלו היו דבריו עת באתי לנחמו, באשדוד, ביושבו בעמק הבכא על פטירת בנו יחידו: זה רצון ה'! תדיר קיבל את רצון ה' באמונה ובשמחה, וזאת אשר הקרין לסובביו בכל עת מצוא.
בר מצוה בשלהי המלחמה
לאחר הסתלקותו, ישבנו, אנשי "גנזך קידוש השם", והקשבנו לשיחתו עמנו לפני מספר שנים.
זו שיחה מפעימה, אחת מני כמה שיש עמנו בארכיון, אותה העביר במתק לשונו ובענוות חן, עד שבזמן אמת לא כולם הבינו אילו מסרים מדהימים מוטמעים בדבריו הטהורים. ב"ה שדבריו הוקלטו ותועדו וכעת אנו יכולים להתבונן בהם ולשאוב מהם אורחות חיים.
הנה חלק מדבריו ל"גנזך קידוש השם":
בשלהי ימי המלחמה הגעתי לגיל שלוש-עשרה, גיל חיוב ב'מצוות'. רציתי לומר "לשם יחוד" קודם הנחת התפילין, אבל לא היה לי סידור תפילה. את התפילות ידעתי בעל פה מאז שסבתי ע"ה, אם אבי ז"ל, היתה מביאה לי כמה גרושים כדי שאלמד בעל פה (קטעים מהתפילה). אבל את ה"לשם יחוד" לא ידעתי.
אשה אחת היתה שם, וברשותה סידור קרבן מנחה.
רציתי בכל לב שהיא תשאיל לי את הסידור אבל היא סרבה. הסידור היה בן לווייתה ובו היו צמודים כל המסמכים שלה. אחרי הפצרות מרובות היא הסכימה לתת לי את הסידור ליומיים.
ובאותם יומיים שיננתי את ה"לשם יחוד" בעל פה.
ה'בר מצוה' שלי היתה ביום ראשון. מי היה בבר מצווה שלי? לא היו בני אדם ב'בר מצווה', שלא נחגגה לי מעולם… אבל עשרות אלפי אורחים השתתפו ביום שמחתי. עשרות אלפי מלאכי השרת שריחפו מעלי והביטו בי באהבה.
באותו יום ראשון הלכתי לשוק, לעזור למישהו עם החבילות והרווחתי מכך כמה פרוטות. בכסף זה קניתי לחם.
באותו יום גם עבדתי עבור הצבא, חתכתי תפוחים. הם היו מייבשים פירות בשמש ושולחים לרוסיה.
באותו בוקר, יום ראשון, שבו נכנסתי לעול תורה ומצוות, קמתי מוקדם, הנחתי תפילין, אמרתי "לשם יחוד"!
הלוואי שהייתי מניח תפילין היום כמו שהנחתי אז, באותו יום, בשלהי המלחמה, עת הנחתי את התפילין של אבא לראשונה בחיים.
לא ידעתי כלום. לא ידעתי שום דבר מלבד מה שלימד אותי הדוד ר' יחזקאל (חזקל). הוא לימד אותי פרשת יציאת מצרים. ואת זה שיננתי מאות פעמים, ואת 'פרשה' זו הכרתי בעל פה. הוא גם לימד אותי את פרשת קבלת התורה, ויסעו מרפידים וכו'.
את התפילין הנחתי בשקט. היה אסור לאף אחד לראות את מעשי.
לא ידעתי מה זה תפילין, ידעתי רק שאת הקוביה הזאת, הקב"ה ציוה להניח!
ידעתי שיש הקב"ה, תאר לך, באיזו שמחה הנחתי את התפילין!
(ואני בטוח ש) מאות אלפי מלאכי השרת היו אורחים שלי ביום שמחתי, ושמחו עמי. הם הביטו בהשתאות, איך ילד, ברוסיה, אין לו תפילין, אין לו כלום, ובאיזו שמחה הוא מניח תפילין…
תמיד נתגעגע לר' איטשע ולמה שהאישיות שלו ביטאה; לעד נזכור את הדמות המאירה, את העיניים הטובות ואת הלב הזך והטהור, שהיה עולה על גדותיו בשמחה ובטוב לבב.
ר' איטשע משוחח עם צוות "גנזך קידוש השם"
