"יִזְכֹּר אֱלוֹקִים אֶת נִשְׁמַת פְּלוֹנִית אַלְמוֹנִית שֶׁנִּרְצְחָה בִּידֵי בְּנֵי עַוְלָה בְּשַׁבַּת קֹדֶשׁ לִפְנֵי שְׁמוֹנִים שָׁנָה"

נר זיכרון לנשמה טהורה של אישה יהודייה אחת, מזוככת, ששרדה את שבעה מדורי הגהינום, אך לאחר השחרור מצאה את מותה בידי המון פולני נבער, מוסת ואפוף תאוות רצח.

מאת: יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם.

הימים ימי השחרור, ובעיר הגדולה קראקוב כבר התגבשה חבורת פליטים ששרדו את המלחמה וניסו לפתוח בחיים חדשים ולהשתקם.

שלהי חודש סיוון תש"ה, לפני שמונים שנה בדיוק, בבוקרה של שבת קודש קיצית ובהירה, התהלכה אישה פולנייה אחת בשוק עם ילדיה, ולפתע, לחרדתה, נעלם לה בנה בן הארבע. בין הדוכנים הוא טייל להנאתו, והיא כבר ראתה בעיני רוחה את הגרוע מכול. זעקותיה עוררו את כל השוק, וקומץ הסקרנים שבהה בה ובסערת רגשותיה הפך לדבוקה ססגונית של עוברי אורח ששגרת העיר המנומנמת הייתה להם לזרה, וההתרחשות החריגה דווקא התאימה להם…

דקות ארוכות עמדה האישה וצרחה במר ליבה "היכן ילדי", ואז, כשכבר החלה ליילל בייאוש מר, נמצא ה"בער" הפולני התורן שבעיניו ראה את היהודים גוררים את הפעוט לתוך בית הכנסת ששכן בקרבת מקום.

בתים ספורים הפרידו בין מקום החטיפה לבין בית הכנסת ב"מעד גאס", שהיה מלא אז בכמה מנייני יהודים שהתפללו תפילת שבת קודש.

לא היה חסר הרבה, ובתוך דקות ספורות צבא המון נבער של פולנים על בית הכנסת והלם בפראות על דלת הברזל, שהיהודים המפוחדים מיהרו לנעול מפחד ההמון המוסת.

"פתחו את הדלת והביאו לנו את הילד"

זעקו בקול ניחר.

"לפחות שחררו לנו את גווייתו"…

היהודים, שרידי החרב, שעוד לא התרגלו לחיי חופש, התבצרו מפוחדים עד אימה, והתכוננו לגרוע מכול.

שערי בית הכנסת הנעולים הגנו על היהודים המפוחדים, עד שהחל ההמון לעבור מבית לבית בחיפוש אחר יהודים, והחל הפוגרום. צווחות פרועות מילאו את רחובותיה של העיר העתיקה, ואלפי פולנים, טיפשים ורשעים, כלי משחית בידיהם ואש רצח בעיניהם, היכו, בזזו וחמסו, בלי לחשוב הרבה, ובלי טיפת חמלה אנושית. זה הזמן להרוס, זה הזמן לרצוח!

האמת, באותם ימים התגלו רוב הפולנים ברשעותם ובשנאתם. בכל פזורות ערי ועיירות פולין לא הסתירו הפולנים את אכזבתם מכל יהודי שריד שניסה לשוב הביתה ולגאול את רכושו הגזול.

הם קיוו בסתר ליבם שלא נשאר שריד ופליט מעם ישראל, וכשנכזבה תוחלתם הם לא הסתירו את רגשותיהם. הפוגרומים והרציחות שהתרחשו ברחבי פולין באותם ימים יירשמו לדיראון עולם. הללו רצחו וגם ירשו. הם התיישבו בבתיהם של היהודים וירשו את רכושם, ואבוי היה לו למי שניסה לעמוד על שלו ולגאול את רכושו.

שבת קודש, לעת הצהריים, יהודים פליטי חרב מבוצרים ומפוחדים, והמון נבער מחפש אחריהם, מבקש לעקור את הכול. את מתי המעט שנותרו מחרבו של הצורר הנאצי.

דבר לא הצליח להרגיע את הרוחות, אפילו לא העובדה הפשוטה שהילד הקטן נמצא כעבור זמן מה וכבר חסה בחיק אימו. את אש השנאה כבר לא רצו הרשעים לכבות.

ואז גילו אותה הרוצחים.

הייתה זו אישה צעירה, שורדת שואה, שגם היא ניסתה להימלט ממבקשי נפשה אך לא הספיקה. היא לא הצליחה להסתתר, ואז נורתה ונהרגה במקום.

חמש וחצי שנים נלחמה בגבורה בצורר הנאצי שנטל ממנה את כל העבר שלה; את הבעל, את הילדים, את ההורים, את הקרובים ואת הקהילה. ובאותה שבת, רגע אחרי השחרור, שבה אל הוריה ואל היקרים לה, שבה אל אלוקים אשר בטחה בו ואליו היא שפכה את נפשה.

איש לא שילם על מעשה זה, כשם שאיש לא שילם על שאר הפוגרומים ומעשי הרצח, השוד והביזה שאפיינו את האוכלוסייה הפולנית באותם ימי הרת עולם, בימים הראשונים של העולם החדש שזה עתה נגאל מלפיתתו של השטן הנאצי.

בסופו של דבר התערבה המשטרה הצבאית הרוסית והשיבה את הסדר על כנו, אבל דמותה של האומללה שחמש וחצי שנים הצליחה להציל את חייה מחרבו של השטן הנאצי ולאחר שנותרה, בודדה מכל משפחתה, נהרגה דווקא בידי הפולנים, נחקקה בליבם של הנוכחים לעד.

מסקנתו של הניצול שלמה גוטר:

"אפילו כיום, כמעט אחרי יובל שנים, כשכמעט אין יהודים בפולין, ורוב רובם של הפולנים נולדו לאחר המלחמה ומעולם לא ראו יהודי, השנאה שלהם היא לאין שיעור. אני בטוח שדבר כזה עלול להתרחש ברגע אחד"…

(מזיכרונותיו של הרה"ח ר' שלמה גוטער (ברוקלין ניו יורק) כוס היגונים, עמ' רצב)