ב"גנזך קידוש השם" מציינים את…

שמונים שנה לשחרור ברגן בלזן

מאמר ראשון: ברגן בלזן, רכבת פארסלבן וכפר הילרסלבן

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם

החיילים הבריטים ששחררו את ברגן בלזן, לפני שמונים שנה בדיוק, לא השתחררו בנקל ממה שראו במו עיניהם. יותר ממה שהופתעו מעצם מלאכת ההשמדה הנאצית, הם נחרדו אולי מחזותם של הניצולים ומהכמות הבלתי נתפסת של הגופות שהיו פזורות כדומן על פני השדה.

בימים שלאחר השחרור על פני כל חודש אייר תש"ה, עד להקמת מחנה העקורים ברגן בלזן, לא הרחק ממחנה הריכוז, עסקו כוחות בעלות הברית בהצלת חיים, ואילצו את הגרמנים מהסביבה לפנות את גופות הנרצחים ולסייע בהשגת מזון עבור אלפי הניצולים.

מאות רופאים וסטודנטים לרפואה הובאו מאנגליה לברגן בלזן וניסו לטפל בחולים רבים ככל האפשר. אולם למרבה היגון, לא רבים זכו לשרוד את שבועות השחרור הראשונים. יהודים רבים, מהם גם שרידים יחידים ממשפחותיהם, מתו אז כתוצאה ממחלות שפרצו ותזונה בלתי מבוקרת.

הילרסבן. מטווח כלי הנשק שהפך לבית עלמין.

לפי מקורות, חלק גדול מהחולים והמתים לקו עקב תזונה בלתי מאוזנת. רופאים בריטים הפצירו בהם לא להפריז באכילת סוכרים ושומנים עד שהגוף השבור שלהם יסתגל קמעא למזון רגיל ומתועש, אולם רבים לא עמדו בפיתוי וניזוקו.

"ב-15 באפריל 1945, ב' באייר ה'תש"ה, יום ראשון אחר הצהריים, נכנסה קבוצה קטנה של קצינים בריטים אל ברגן-בלזן. הקצינים היו לגמרי לא מוכנים למראות המחנה, תמונות הזוועה שראו גרמו להם לזעזוע גדול. על כך כתב קצין הרפואה הבריטי גלין יוז (Glyn Hughes):

… התנאים במחנה לא היו ניתנים לתיאור, שום תיאור או תמונה לא יוכלו לתאר את הזוועה ששררה שם בחוץ, אך מה שנגלה לעינינו בפנים היה גרוע עוד יותר. ערימות עצומות של גופות היו פזורות על כל רוחב המחנה במספר עצום מלספור… חלקם נערמו בחוץ וחלקם בתוך הצריפים, בביבים ועל הדרגשים… ליד הקרמטוריום היה קבר עצום, מחציתו מלאה בגופות… צריף הנשים היה מלא בחולי טיפוס, לא היו דרגשים, החולים שכבו על הרצפה והיו כל כך חלשים עד שבקושי יכלו לזוז. בני המזל מתוכם ישבו על מזרנים דקים, אחרים שכבו על הרצפה. לאחדים היו שמיכות ולאחדים אף זה לא היה. לכמה מהם היו בגדים, אך היו כאלו שהתכסו בשמיכות דקות…".

The Belsen Trial (n.54), עמ' 31

"ביום השחרור ובימים שלאחריו נגלו מראות קשים לעיני המשחררים. מרבית האסירים לא יכלו לזוז ממקומם, הם שכבו על הדרגשים חולים, עייפים, רעבים וצמאים. האסירים במחנה המשיכו למות במספרים גדולים: בימים שלאחר השחרור מצאו את מותם כ-14,000 אסירים. הבריטים, שנחרדו מזוועות המחנה, זרקו כמויות מזון עצומות אל הכלואים המורעבים; אלו שאכלו אוכל רב לאחר שנות רעב ארוכות – קיבתם לא יכלה לעכל את המזון, ורבים מהם מתו מאכילה מופרזת". (ויקיפדיה)

הילרסבן ורכבת הניסים

הילרסלבן (Hillersleben), בין ברונסוויק למאגדיבורג שבגרמניה, הוא כפר קטן שבו התקיים אתר ניסוי לכלי נשק. בימים שאחרי השחרור הפכו כוחות בעלות הברית את הכפר לבית חולים עבור היהודים המשוחררים ממחנה הריכוז.

בסוף חודש ניסן תש"ה יצאה רכבת מברגן בלזן ובה 2,500 יהודים. הטרנספורט יצא מברגן בלזן ב-7 באפריל 1945 והיה אמור להגיע לטרזין, אך עקב התקדמות בעלות הברית היא נעצרה ליד הכפר פארסלבן ב-13 באפריל.

לפי עדותו של ר' אהרן אונסדורפר, הוראת הפיקוד הנאצי הייתה להשמיד את הרכבת על נוסעיה בסמיכות לנהר אלבה, אולם נהג הקטר, שרצה להציל את נפשו, התייעץ עם הרבי מבלאזוב ששהה אף הוא ברכבת והוא ייעץ לו להאט את קצב הנסיעה (רק כך אפשר להבין את אורך הנסיעה ההיא: כמעט שבוע!). הקטר ביקש, לפי העדות, מהרב שיתפלל עבורו.

"…הובלנו על הקרונות, מצאנו את עצמנו על שרשרת ארוכה מאוד של קרונות אחת אחרי השנייה, גררנו את עצמנו בשלג כדי לעלות על הקרונות, אחרי כל כך הרבה פעמים בתקופה האחרונה ראינו את עצמנו שוב בקרונות המקוללים, שוב ראינו את עצמנו עומדים צמודים זה לזה ללא טיפת אוויר לנשימה, ובכן יצאנו לדרך.

נסענו כל השבוע, הרכבת נסעה מאוד לאט, וגם עצרו הרבה בין לבין, לא ידענו לאן הם לוקחים אותנו, כי הרכבת לא נסעה בשום כיוון תקין, אלא פה ושם.

לאחר נסיעה של כמעט שבוע, היהודים המבוגרים שבינינו, שידעו את שמות הערים, אמרו שאנחנו קרובים לעיר בשם 'מגדבורג', לא ידענו לשם מה הם לוקחים אותנו לשם ומה מטרת המסע הארוך הזה, ומדוע הרכבת נוסעת כל כך לאט…".

מאוחר יותר התברר שהסוד שעמד מאחורי המסע האיטי של הרוצחים היה שמנהיגי הטרנספורט קיבלו כל הזמן פקודות חדשות ממפקדיהם לאן להוביל את הטרנספורט, שכן מפקדיהם היו נתונים ללחץ גדול מתבוסותיהם הכבדות במלחמה על ידי צבאות בעלות הברית, והם לא ידעו לאן להוביל את הטרנספורט.

בחוברת "הרב מבלאזוב" – שם מתואר מסע הרכבת, שגם הרבי היה בין נוסעיה – אנו קוראים:

"…הם עזבו את מחנה ברגן-בלזן, הם עברו דרך הערים הנובר וברלין, הם גם עצרו באמצע הדרך מספר פעמים, וקצינים גרמנים בכירים מאוד שהיו על 'אופנועים' מסרו פקודות חדשות למפקד ולנהג הרכבת.

השמועה הייתה שהאמריקאים כבר היו קרובים מאוד, הרכבת נסעה לאט מאוד, בדרך הם עברו דרך יערות ומים רבים, אחר כך הם הגיעו ליד העיר הגרמנית 'מגדבורג', ושם הרכבת עצרה…".

מגדבורג

עוד מתואר שם מה שסיפר הרבי מבלאזוב, שנהג הרכבת פנה אליו בזמן שעצר במגדבורג –

"והפקיד בידו את הסיבה לנסיעה האיטית בימים האחרונים, שזה בגלל שמפקדיו, הגרמנים, לא יודעים מה לעשות עם היהודים ברכבת, כי אויבם מתקרב משני הצדדים, והוא אמר לרבי מבלאזוב שעכשיו הוא קיבל פקודה להוביל את הרכבת מעל נהר האלבה, ושם עליו להצית את הרכבת עם כל היהודים שבה רח"ל, או עליו להוביל את הרכבת למי נהר האלבה ושם להוביל את הרכבת דרך הגשר ההרוס אל תוך המים רח"ל…

נהג הרכבת, שידע שהם על סף אובדן, ראה את עצמו בבעיה, כי אם יבצע את הפקודה ויוביל את הרכבת לנהר האלבה וישים קץ לחייהם של היהודים, צבאות הברית ינקמו בו בקרוב מאוד, הוא יעמוד בפני עונש חמור. הוא החליט לספר לרב על הפקודה שקיבל ממפקדיו, וגם הפקיד בידו את תוכניתו הנועזת שהוא ינהל את הרכבת לאט מאוד, והוא ביקש מהרבי שכיוון שהוא 'רב' יתפלל שצבאות הברית יפגשו את הרכבת מהר ככל האפשר, לפני שיצטרך לבצע את הפקודה הרשמית של מפקדיו מגרמניה, וכל זאת יעשה בתנאי שיעידו עבורו לאחר השחרור, שהוא הציל את כל הרכבת"…

רגע שחרור הרכבת, 13 באפריל 1945

כאמור, חייהם של נוסעי הרכבת ניצלו בנס והם נלקחו במשאיות להילרסלבן, במרחק עשרה ק"מ מפארסלבן שבקרבתה נעצרה הרכבת.

עדות חייל אמריקאי

כוחות הברית עשו את המרב כדי לאבזר את בית החולים ולספק מזון וצרכים בסיסיים למאושפזים. את המוצרים החרימו ממחסני מזון גרמניים שהיו באזור, אולם כבר בימים הראשונים נפטרו 138 מבין אלו שהופנו לטיפול רפואי בהילרסלבן, ונקברו בבית העלמין שקודש במקום.

להלן עדות מתוך יומנו של חייל אמריקאי (מתורגם מיידיש מספר שכתב בניו יורק בן משפחה של אחד הניצולים):

"עד אז, שמעתי על היחס הרע שאותו הנאצים העניקו ליהודים ול שבויי המלחמה האחרים, אבל חשבתי שזו סתם הגזמה ותעמולה, אבל אז התחלתי לראות את הרוע האמיתי שלהם, את חוסר האנושיות של הנאצים מתרחש לנגד עיניי, מצבם של האנשים היה הרבה יותר גרוע ממה שאתם יכולים לדמיין.

הדבר הכי חשוב אז היה להשיג אוכל, מים ועזרה רפואית למשוחררים התקשרנו לקבוצת רפואה שהגיעה במהירות לרכבת לטפל ביהודים.

מפקד אחד בצבאנו יצר קשר עם ראש עיריית פארסלבן, ובלי לחשוב על דבר, הורה לראש העיר לומר לכל אנשי העיר לאסוף את כל המזון, הבגדים, הסבון וחומרי הניקוי כדי שניתן יהיה לתת אותם ליהודים, לאחר מכן קראו לפנות בתים נוספים עבור היהודים הקשישים חסרי הבית, ועבור משפחות עם ילדים, הם עשו חישוב שכמו שהגרמנים הביאו את היהודים למצב הזה, כעת חובתם לטפל בהם.

בהתחלה האנשים לא רצו לציית, איימו עליהם שהם הולכים להרוג את ראש העיר על ידי הצמדת אקדח לראשו, אז הם צייתו…

ראש העיר אמר שכל אחד צריך לקבל כמה יהודים לביתו ולגרום להם להרגיש בנוח. זו הייתה הפעם הראשונה שהיהודים חשו תחושת 'בית' לאחר כל כך הרבה חודשים או שנים של יחס לא אנושי.

תפקידי היה להשיג אמצעי תחבורה עבור למעלה מ-2,500 יהודים, כדי שנוכל להעבירם להילרסלבן, הנמצאת כעשרה קילומטרים מפרסלבן, עלינו לדאוג שלא ניתן יהיה להגיע לשם ישירות מכיוון שכל הגשרים הופצצו או הוצתו על ידי הצבא הנאצי הנמלט, היה צורך לנסוע דרך כבישים צדדיים, מה שהאריך את הדרך מאוד, וכפי שכבר הייתי ידוע בדרכים אלה, נבחרתי לתפקיד הובלת היהודים"…

"במעלות קדושים וטהורים"

בין היהודים, הקדושים והטהורים, שמצאו את מותם דווקא על סף הישועה, לאחר שנפשם מורקה בייסורים בברגן בלזן, היה אחד מנוסעי הרכבת, הגאון הקדוש רבי אליהו שפיצער זצ"ל, שו"ב ומו"ץ בק"ק ש' אודווארי ופ' דיארמאט (זקנו של הגרא"ח שפיצער זצ"ל, רב דקהל אור חיים ב"פ), והגאון הקדוש רבי חיים קלונימוס שווארץ זצ"ל, בעמח"ס עד בשחק עה"ת ובגדי ישע על סוגיות הש"ס.

על פטירת הצדיק רבי אליהו שפיצער זצ"ל סיפר עד ראייה, ר' אהרן אונסדורפר מלאשאנץ-ירושלים, שרשם זאת בספרו בית הלל (ירושלים תשס"ח, עמ' 256–257):

"ר' אליהו שפיצער היה כחוש ותשוש עד כדי כך שבית הבליעה שלו לא הוריד למעיו את אשר אכל מרוב צומות ויובש. אפילו את המרק הדלוח המבושל מסלק בהמות שחילקו במחנה הוא לא רצה לאכול מהחשש שבושל בו דבר אסור. כל ההפצרות של בני משפחתו על גודל הסכנה לא הועילו. ניסינו להשקותו במים רתוחים עם גלוקוז או מרק, הוא לא היה מסוגל לקלוט את זה. ברגעיו האחרונים מלמל תפילה שלא יכולנו להבין מה, מעיניו הבורקות ובמבטו החודר ניתן היה לחוש שאכן הוא מרגיש ששעתו הגיעה, והצדיק הזה שָלֵם עם מה שנגזר עליו ומוכן ומזומן לעשות את רצון הבורא יתברך בשמחה. על הברכיים שלי נפח את נשמתו הטהורה.

אנו השלישייה עשינו טהרה, אנו השלישייה כָרינו לו קבר על אפם ועל אף מחאותיהם של הגויים הכפריים שלא להביאו לקבורה בגן המחנה מפני שזה מקלקל להם את המראה החיצוני ופוגע בדֶשא הירוק בכניסה למחנה. בתקיפות ובנחרצות עמדנו מולם, אנו השלישייה הבאנו לקבורה שם את ר' אליהו זכר צדיק וקדוש לברכה ולא שכחנו לתקוע ציון על קברו.

על לוח עץ שרפתי עם מסמר מלובן בלשון הקודש ר"ת של שמו א.ש. ע"מ שיישאר סימן.

עוד רבים אחרינו הביאו את יקיריהם שנפטרו מחולשה, מחוסר טיפול, ומחוסר תרופות, לקבורה במקום ארור זה".

בניין בית החולים, 2007

בית העלמין כיום

בית העלמין, בתקופת השלטון הקומוניסטי

יתום בן קרוב לשמונים מתייפח על קבר אימו בהילרסבן

יהודי ניצול שואה בוכה על קבר אימו בבית הקברות הזמני בהילרסלבן. להלן קטע (מתורגם לעברית) מתוך Teaching History Matters (אתר אינטרנט המספק משאבים חינוכיים לחקר ההיסטוריה של ארה"ב) על התמונה ועל הסיפור שלה. קטע מרגש במיוחד.

מסר מישראל

30 בנובמבר, 2007 – מאת מתיו רוזל

הלכתי היום לבית הספר וחיכתה לי הודעת דוא"ל מיוחדת בתיבת הדואר שלי, בליווי התמונה הזו, שצולמה לפני כמה שבועות.

מר רוזל היקר,

מצאתי את אתר האינטרנט שלך לאחר שביקרתי עם אבי בברגן בלזן, הילרסלבן ופארסלבן.

זה היה על ידי חיפוש שם הצלם [ג'ורג' סי. גרוס] של התמונות שראיתי במוזיאון בברגן בלזן.

אבי היה על הרכבת הזאת! הוא היה בן 12 עם אימו שנפטרה ונקברה בהילרסלבן.

מכיוון שהיה צעיר וחולה מאוד, הוא אינו זוכר את כל האירוע. הוא כן זוכר שחיילים אמריקאים שחררו את הרכבת.

אני מחפש פרטים נוספים על הטרנספורט הזה או כל מידע אחר על הסיפור הזה.

בבקשה, אם יש לך מידע כלשהו, ​​תודיע לי.

מצורפת תמונה של מצבה של סבתא שלי בשדה ליד בית החולים הישן בהילרסלבן ועוד כמה תמונות מהסיור שלנו. יש לי עוד, אם אתה מעוניין.

בברכה,

מיכה

ישראל

אני חושבת שמיכה ואבא שלו מייצגים את הניצול ה-17 שמצא את תאריך השחרור שלו/שלה באתר שלנו.

הערה:

כשדברים כאלה מחכים לך כשאתה מגיע לעבודה, זה קובע את הטון לכל היום ומעבר לו. כל הדברים הקטנוניים דועכים די מהר. מהר מאוד אתה מבין שאין צורך להגיב בצורה שלילית כשילדים אינם מתנהגים כפי שהיית רוצה שהם יתנהגו – אלה הדברים שאינם חשובים.

ביליתי היום יותר זמן איכות עם ילדיי הקשים מאשר בדרך כלל – וזה היה מעשיר עבור כולנו. אל תבינו אותי לא נכון, לפעמים (לעיתים קרובות, למעשה) הם צריכים "בעיטה…", והם יודעים את זה. אבל היום היה יום פשוט להיות איתם ולהקשיב להם.

זו הייתה התמונה הזו. התמונה קורעת לב, אבלו של ילד בן 12 שעדיין מתאבל עמוקות על אימו, שנפטרה זמן קצר לפני או מייד לאחר שחרורה.

בקרוב אקשר את מיכה ואביו עם המשחררים, ג'ורג' וקארול, כמו גם עם שאר הניצולים. ואני שואל את עצמי שוב את השאלה השקטה – איך אני, מורה בתיכון מעיירה קטנה, זכיתי לחזות בהתגלות כוחה של האהבה, שכה התעלה על זמן ומרחב?

אני לא כל כך מבינה את זה, אבל כל כך מודה על זה. במילים של ניצול אחד – "אין מקרים סתמיים".