בגנזך קידוש השם פועלים במרץ להגיע אל ניצולי השואה שעדיין לא סיפרו את סיפורם.
המראיינים באים מלווים בצוות מקצועי הכולל אנשי צילום והקלטה, שעושים את מלאכתם בצורה מיטבית.
כן, ישנם רבים וטובים, בייחוד מבין הציבור החרדי, שנמלטו כל ימיהם מאור הזרקורים ואינם ששים להיחשף, ואנו, בגנזך קידוש השם, רוצים לשמוע גם את הסיפור שלהם.
כמו את סיפורו של הרה"ח ר' קלמן יונג בבני ברק, שלאחר הפצרות ניאות לדבר עם גנזך קידוש השם, אבל בתנאי שלא יהיו בחדר מכשירי צילום או הקלטה. שיחה, לפרסם חסדי ה', ותו לא.
אנו כיבדנו את רצונו, והנה השיחה הנפלאה שקיימנו עימו בליל יום השואה, כ"ח ניסן תשפ"ד.
ליל יום השואה 2024, מאת יעקב רוזנפלד
שיחה עם ניצול השואה, ר' קלמן יונג
בני ברק.
יתום מאב ואם
נולדתי בשנת 1938
באותה שנה עברנו מהעיר בערגסאז שבצ׳כוסלובקיה, שבה נולדתי, לאנטווערפן שבבלגיה (בערגסאז עברה באותה שנה מידי צ'כוסלובקיה לשליטת ההונגרים שהיו בעלי בריתם של הגרמנים).
בשנת פרוץ המלחמה, 1940, נפטרה אימי ממחלה, ואני הועברתי למוסד ילדים בווייזמביק[1] (Wezembeek) באזור בריסל.
אבי ר' דב יונג היה רב ותלמיד חכם.
את יום הירצחו איני יודע בוודאות, אולם קבענו יארצייט.
(מראה לי תמונה שבה נראה אביו יושב עם הרבי מוויז'ניץ, רבי חיים מאיר הגר, בעיר המרפא מרינבד)
בשנת 1942 הייתי ילד בן חמש, יתום מאב ואם.
ביום שישי, 29 באוגוסט, הגיעה משאית למוסד שלנו, בפתע פתאום.
אנשי האס. אס. אספו את כל תלמידי המוסד שלנו, 58 ילדים, יחד עם המדריכות ואנשי הצוות, וציוו על המדריכות הגויות להיפרד מאיתנו.
העמיסו את כולנו על משאית, וזו נסעה לתחנת הרכבת מכלין שבבריסל. ישבנו יחד צפופים במשאית כל הילדים עם המבוגרים, והיעד היה ברור. אושוויץ.
אני הייתי ילד קטן, עודני זוכר את ההתרחשויות אבל את הפרטים שאני מוסר כעת שמעתי מפי המנהלת שלנו הגב' מרים בלום (מארי אלברט בלום, אחות במקצועה) שעה שביקרתי אותה לאחר המלחמה בביתה בבריסל.
כאמור, אנשי האס. אס. הפרידו את העובדות הגויות והורו למנהלת שלנו לשלם להן על מה שעבדו עד אז, וזה מה שהיה בעצם נס ההצלה שלנו.
העובדות הגויות הועסקו בעיקר בעבודות ניקיון וכו'.
עם פריצתם לבניין שלנו, קרעו הנאצים את כבלי הטלפונים כדי שלא יהיה כל סיכוי להזעיק עזרה מבחוץ.
המנהלת החכמה שלנו כתבה לכל אחת מהעובדות את החשבון כמה מגיע לה, ובין הספרות והמילים הבליעה מס' טלפון ולחשה להן שתמהרנה מייד ליצור קשר עם מספר הטלפון הזה, שהיה של הוועד המנהל את המוסד, ולעדכן שם שחוטפים את הילדים ואת הצוות ולומר להם גם מה היעד, כפי שנאמר להם.
זו הייתה מסירות נפש אמיתית, משום שאם אנשי האס. אס. היו מבחינים בדבריה היו הורגים אותה על המקום.
העובדות הגויות הבינו את המסר ומייד בצאתן את הבניין הלכו לחפש טלפון ועדכנו את אנשי הוועד על הנעשה בבניין.
תפקידו של הוועד היה לדאוג לצורכי המוסד שהייתה לו הכרה רשמית ואף סבסוד מטעם ממשלת בלגיה. נשיאת הכבוד של המוסד שלנו הייתה מלכת בלגיה אליזבת (שלאחר המלחמה זכתה בתואר חסידת אומות העולם על פועלה להצלת יהודים בשנות המלחמה).
אנחנו כבר הגענו לתחנת הרכבת והורו לנו להמתין יחד עם הרבה יהודים אחרים לרכבת מצרפת שתוביל אותנו לאושוויץ.
כולנו כבר היינו מסומנים לשילוח. ענדו על צווארנו חוט עם קרטון ועליו מספר, המספר הזה היה אמור להיות השם שלנו ותעודת ההיכר שלנו, וכך ישבנו דוממים, ממתינים לגורלנו.
בינתיים מלכת בלגיה לא נחה לרגע. מאז שהגיעה אליה הידיעה אודות מצבנו ועל מה שנגזר עלינו, יזמה פגישה דחופה עם מפקד האס. אס. שהיה ממונה על בלגיה ובשפה הגרמנית הרהוטה שבפיה ביקשה והתחננה למעננו. היא ביקשה זאת כמחווה אישית עבורה, שכן היא משמשת כנשיאת הכבוד של בית הילדים.
היא טענה ששילוח הילדים שתחת חסותה למוות יפגום בשם הטוב שלה, ולבסוף, בנס, נעתר המפקד ושלח הוראה דחופה למפקד תחנת הרכבת מטעם האס. אס., שטעקמאן היה שמו, למנוע מיידית את שילוחם של 58 ילדי המוסד וייזמביק, ולשחררם לאלתר למוסד שלהם.
באותו רגע לקחו את כולנו ונעלו אותנו בחדר נפרד שבמתחם הרכבת, וזאת כדי לא לעורר מהומות אצל אלפי היהודים הנידונים לשילוח לאושוויץ וממתינים לגורלם בצער וייאוש.
מאוחר בלילה הגיעה משאית ועליה הועמסו כל הילדים וחזרנו למוסד.
כך עברה עלינו תקופה שקטה.
יום אחד נודע להנהלה שלנו שהאס. אס. שוב בדרך אלינו, הפעם כדי לסיים את המלאכה. הם באו אלינו במטרה להרוג. מייד פיזרו את כולנו במוסדות גויים; מנזרים, בתי חולים ועוד. כך שהינו במחיצת גויים עד יעבוד זעם.
כשבאו האס. אס. לבניין שלנו וגילו שהוא ריק, כילו זעמם בו וניפצו את זגוגיותיו.
ב"ה, כך ניצלנו שוב ממוות.
קלמן, נגמרה המלחמה
בסוף המלחמה שבנו למוסד שלנו והינה אני רואה מטוסים אמריקאים טסים מעלינו בגובה נמוך. קראתי בהתרגשות למדריכתי והראיתי לה את האופק זרוע המטוסים. לא אשכח את התשובה שלה: קלמן, נגמרה המלחמה.
כשאני חושב על נס ההצלה שלי, אני מהרהר בליבי על מאמר חז"ל: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים…".
הלוא אני הייתי עם הקרטון על הצוואר… דרכי ל"שם" כבר הייתה סלולה ובטוחה, עם כל זה לא נמנעו ממני שערי רחמים, והנה אני כאן…
זכיתי אחרי המלחמה לפתוח בחיים חדשים. הועברתי למוסד חרדי באנטוורפן ושם הייתי בודד בעולמי, עד שיום אחד זכיתי בביקור.
אחי ששהה בשווייץ חיפש אותי ומצא אותי בסיוע הצלב האדום. מעולם לא הכרתי אותו לפני כן, כי בפרוץ המלחמה הייתי ילד בן פחות משלוש ומאז נפרדנו. כשאמר לי הזר שהגיע אליי שהוא אחי הייתי צריך להאמין לו אבל האמת, לא הכרתי אותו…
מאז התאחדנו והיינו שוב משפחה.
נער רך הייתי כשנכנסתי ללמוד בישיבתו של הגאון רבי משה סולובייצ'יק בלוצרן שבשווייץ, ובעמל רב השלמתי את הפערים עד שזכיתי לאור התורה.
אני זוכר, בשנת 1957, ועודני בחור ישיבה בשווייץ, נודע לנו שהגאון מבריסק הגיע לנפוש בשווייץ יחד עם בניו. הוא שהה בהרים וכיוון שלא היה לו מניין, נסעתי עם מספר חברים לשהות בקרבתו של הרב הגדול והנערץ.
בקבלת השבת זכיתי להיות שליח ציבור, וכיוון שלא ידעתי אם הגאון מבריסק נוהג לשיר ב"לכה דודי", ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם אפשר לשיר והוא הסכים. אני זוכר את השיר ששרתי אז (המרואיין מתחיל לשיר שיר יהודי עתיק יומין).
למחרת, ביום השבת, ניגשתי אליו ושאלתי אותו שאלה תלמודית קשה, שהייתה קשורה לדברי התוספות שבהם עמלתי באותה תקופה.
לימים, כשכבר התגוררתי בבני ברק, פגשתי את אחד מגדולי התורה, הגאון הרב משה מרדכי שולזינגר זצ"ל, וסיפרתי לו על השבת שלי בצל הרב מבריסק ועל השאלה ששאלתיו.
הוא התרגש מאוד, ולאחר תקופה נודע לי שהוא כתב את הדברים בספרו המפורסם "משמר הלוי" על מסכת שבת (עמ' נג).
העתק מדבריו של הגאון הרב שולזינגר:
"והנה יש כאן בעירנו תלמיד חכם מופלג יקר, הרה"ג השקדן בתורה רבי קלמן יונג, משרידי פליטי חרב דמלחמת העולם הנוראה, וזכה להינצל וללמוד בשווייץ, ובבחרותו, בשנת תשט"ז, בשבת קודש פרשת שופטים זכה להיות מכמה בחורים ששבתו בעיר המרפא בשווייץ שהיה שם מרן הגרי"ז זצוק"ל, והשלימו לו מנין בשבת קודש, אשר מפני זה נסעו לאותה עיר שבהרים להיות עם מרן הגרי"ז, וסיפר לי לפני איזה זמן שזכה אז לשאול מקמי' הרב מבריסק […]
באותה תקופה זכיתי לעלות לארץ ישראל, ועבדתי בליטוש יהלומים, ומדי בוקר הייתי הולך לישיבה הגדולה פוניבז' כדי ללמוד עם חברותות.
הייתי יושב בישיבה משעות לפנות בוקר.
אני זוכר שהיו ימים שבהם הייתי לבדי בהיכל הגדול יחד עם הגאון הצדיק רבי יחזקאל לעווינשטיין זצ"ל. פעם הוא ניגש אליי ושאל אותי מה השעה, ועניתי לו עכשיו חמש.
אמר המראיין: מדהים לשמוע על פליט שואה יתום שצריך לדאוג לפרנסתו אבל קורע מעצמו שינה והולך ללמוד בישיבה עם חברותות אף על פי שלא התקבל לישיבה כתלמיד מן המניין.
ניצול השואה היקר הזה, אין בו שום טענות ושום דרישות מאף אחד בעולם. יש לו מטרה אחת: לשקם עצמו מחדש ולקיים את חובתו בעולמו.
ואני שמעתי אכן מפי יודעי דבר שניצול השואה היקר הזה זכה לאור התורה וכי תלמיד חכם מופלג הוא ובקי בכל חלקי התורה.
כשאני שואל אותו איך זכה להשתלב בידיעת ויגיעת התורה אחרי שבשנות ילדותו היה מוסתר בין גויים והפסיד שנות לימודים, הוא לא מבין את השאלה ובכלל, אין הוא אוהב לדבר על עצמו ועל מה שהספיק בחיים. הוא מעדיף לדבר על חסד ה' עליו ועל המשפחה הנפלאה שזכה להקים:
בשנת תשכ"ג (1963) זכיתי להקים בית עם אשתי היקרה גם היא ישבה בשיחה, אבל היא נמלטת מפרסום ומזרקורים. היא ילידת פולין ובהיותה ילדה קטנה נמלטה עם משפחתה לרוסיה, שם עברה את התקופה הארוכה והקשה.
חיי הנישואין שלהם עלו יפה, והבחור, יליד צ'כוסלובקיה, שאת ילדותו עשה בבלגיה והתחנך לאחר המלחמה בישיבת לוצרן, הקים בית נפלא עם אשתו, ה"פולניה" שנמלטה לרוסיה וממנה עלתה לארץ ישראל.
בארון הספרים הישן שבבית הצנוע שלהם ברחוב (…) בבני ברק יש כמה ספרים תורניים יפים מאוד שחיברו בניו ונכדיו של ניצול השואה היקר.
הוא אכן זכה לנחת יהודית אמיתית ועשרות נכדים ונינים ממלאים את נשמתו בקורת רוח ותענוג.
[1] במהלך הכיבוש הגרמני הנאצי במלחמת העולם השנייה היה וייזמביק בית יתומים שהוקם על ידי אגודת יהודי בלגיה (AJB), רשות דמוית יודנראט שאורגנה על ידי כוח הכיבוש הגרמני ושיתפה פעולה עם הנאצים. בית היתומים היה מיועד לילדים יהודים שהוריהם נרצחו במחנות ההשמדה הנאציים. מאוגוסט 1944 החליטה ה-AJB, בלחץ קשה של הוועדה להגנה על יהודים, להסתיר את הילדים עד תום הכיבוש. הילדים פוזרו לבתי ספר קתוליים, לבתי יתומים ולמקומות אחרים. במהלך הקרב על הבליטה בדצמבר 1944 וינואר 1945 הילדים שרדו הפצצות של כוחות אמריקאים ובריטיים כשהיו במרתפי בתים, בתי ספר ובתי יתומים שנכבשו על ידי כוחות נאצים שהתנגדו לכוחות בעלות הברית (תרגום מוויקיפדיה באנגלית).
