עם דמדומי חמה
שקט שרר בחדר הכינוסים של גנזך קידוש השם.
פאתי רקיע החלו מאדימים, וסביב השולחן באולם החשוך למחצה קורנים קטעי וידאו מהמסך הגדול שבקדמת החדר.
יום רביעי, עם דמדומי חמה שבין ט"ז לי"ז בתמוז, כמו יודע האוויר שהזמנים מתחלפים ועם ישראל נכנס לעונת שלושת השבועות.
מהאולם למטה עולים צלילי כינור של חופה, חתונה אחרונה של עונה זו, ולמעלה יושבים עשרות אנשים, מנהלים בכירים ואישי ממשל בצוותא עם אנשי חינוך והוראה, ומקשיבים לסיפורו של הגאון רבי משה חיים לאו.
הגאון רבי משה חיים לאו בנאומו
הס בחדר. כל העיניים מופנות לדמותו של הרב לאו, הרב הנערץ, שכמו תמיד מרתק את שומעיו. כל מילה בסלע, באומנות מופלאה מוצא הוא מסילות ללבבות קרובים ורחוקים.
הינה הסיפור ככתבו וכלשונו:
גלזמן הבריון וספר התורה
לפני כשלושים שנה, עם נפילת הקומוניזם והסרת מסך הברזל, נוצרה לראשונה אפשרות ליהודי ארץ ישראל לבקר בארצות הגוש הקומוניסטי.
אבי מורי, הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, כיליד פולין וניצול השואה החליט לנצל את ההזדמנות ולקחת את בני משפחתו הקרובה למסע לפולין. אל המסע הצטרף הדוד, מר נפתלי לביא ז"ל, וכן מספר ידידים קרובים. המסע שארך 11 יום היה טעון רגשות, וכלל הרבה רגעי כאב.
חסידים בקרקוב
באופן כללי, פולין שלאחר מסך הברזל הייתה מדינה מזרח-אירופית עצובה ומדכאת. כיום הדבר קצת שונה. את השבת החלטנו לשבות בבית מלון בקראקוב (קראקא), סמוך ונראה לביתו הקיים עד היום של סב אבי, הרה"ק רבי שמחה פרנקל-תאומים הי"ד, הרב מסקאווין, נכד הדברי חיים מצאנז זי"ע, שבו שהה אבי כתינוק בימי הקיץ לפני המלחמה. ההכנות לשבת היו מרוממות, ואת הסירים לבישול שקנינו בקראקוב הטבלנו ביום שישי בנהר הוויסלה המפורסם, הצמוד למלון.
בתים בעיר קרקוב על גדות נהר הויסלה
בשבת בבוקר התפללנו בבית הכנסת של הרמ"א, ובין הקידוש לסעודת השבת עשינו הפסקה בת שעה. יצאתי את בית הכנסת עם כמה בני משפחה, ולפתע אני רואה יהודי ברחוב המנפנף לי לשלום. היה זה ר' משה טלר, תושב תל אביב, שהזדמן גם הוא לקראקוב באותה שבת. כיליד קראקוב הוא הכיר בה כל פינה והציע לנו להתלוות אליו לדקות הקרובות. מדי פעם עצר והצביע על דירה פלונית שבה היה שטיבל כזה או אחר, ואז הגענו למבנה שנראה ללא ספק כבית כנסת. היה זה בית הכנסת ר' אייזיק ר' יעקיל'ס המפורסם.
בית הכנסת ר' אייזיק ר' יעקיל'ס בעיר קרקוב, פולין
כל ילד מכיר את הסיפור על ר' אייזיק שחלם על האוצר הנמצא בפראג, וכשהגיע לשם פגש שוטר מקומי שסיפר לו שחלם כי בחצר בית ר' אייזיק בקראקוב יש תנור ומתחתיו טמון אוצר, וכשהגיע ר' אייזיק לביתו וחפר מתחת לתנור מצא אוצר. סיפור שיש בו הרבה מוסר השכל.
לצערנו בית הכנסת היה אז סגור ועמדנו על המדרכה לידו. לפתע ראינו את משה טלר מחוויר, ומישהו רץ להשיג לו כוס מים. לאחר שנרגע החל לספר מה גרם להתרגשותו: המלחמה פרצה בי"ז אלול תרצ"ט (1.9.39). פולין הופצצה על ידי מאות מטוסי חיל האוויר הגרמני. רבבות נהרגו מההפצצות, בתים נהרסו והמונים ברחו אל מחוץ לערים. בראש השנה התקיימו מניינים מאולתרים, אבל בתי הכנסת הגדולים היו סגורים מאימת ההפצצות. במשך עשרת ימי תשובה נרגעו ההפצצות והאנשים החלו לשוב חזרה הביתה. בתמימותנו חשבנו שהנורא מכול כבר מאחורינו, ולאחר הכיבוש המצב יירגע. לא העלינו בדעתנו שכל מה שהיה עד לרגע זה היה הקדמה קלה לזוועות שתהיינה מנת חלקנו בשנים הבאות.
בערב יום כיפור הלכתי לשטיבל של חסידי רדומסק שבו התפלל אבא. (משה הצביע על דירה בקומה השנייה ממול שבה שכן השטיבל). בעוברי כאן על המדרכה ליד ביהכ"נ ר' אייזיק נפתחו הדלתות, ושני חיילים גרמנים לבושי מדים שאותם מעולם לא ראיתי עד אז יצאו לקראתי וגררו אותי לתוך בית הכנסת. לתדהמתי גיליתי כאלף איש ואישה דחוסים בביהכ"נ בצפיפות נוראה, והבנתי כי כל הנמצאים כאן נגררו למקום כמוני. אחת לכמה דקות נפתחה הדלת ודחפו עוד יהודים לחלל החדר. השמועה החלה להתגלגל שהולכים להצית באש את הבניין על כל הנמצאים בו, והחרדה הייתה נוראה.
נאצים מתעללים ביהודי כשהוא עטור בטלית ותפילין
לפתע נפתחה הדלת שוב, ובמקום שני אנשי גסטפו הופיעו כעשרה כשהם חבולים ממאבק וגוררים עימם יהודי אחד. היה זה גלזמן, הבריון של קראקוב, יהודי שכולם חרדו ממנו, יהודים ופולנים. כשראוהו אנשים מתהלך ברחוב עברו לצידו השני כדי לא להיתקל בו. שום משמעות לא הייתה ליהדותו. כנראה עבר גם הוא ברחוב, וכשנטפלו אליו הפליא בהם את מכותיו, ורק לאחר מאבק הצליחו להתגבר עליו. בשלב זה פקד הקצין על אחד מזקני הקהילה לפתוח את ארון הקודש ולהוציא משם ספר תורה. היהודי עשה כפי שנצטווה והביא את הספר אל ה"בימה" של קריאת התורה. הבנו אומנם שלא לתפילת "כל נדרי" הביאו אותנו, אבל ההמשך היה נורא. הם פקדו על הזקן לפרוש את גווילי הספר על רצפת ה"בימה" כמו שטיח. הוא התנגד, אולם אחר שקיבל מכה חזקה מאוד מקת הרובה הבין כי אין לו ברירה, וכך עשה. וכאן בא הנורא מכול. הם גררו את גלזמן, העמידוהו על גווילי הספר וציוו עליו לעשות את צרכיו על הספר. תחושה מצמיתה אפפה את כולנו, אולם בליבי אמרתי כי פושע ישראל כגלזמן מסוגל יהיה לכך. אך להפתעת כולם שמענו את קולו הנחרץ: לא. הם החלו להכותו מכות רצח, ולאחר זמן הפסיקו להכותו ודרשו ממנו זאת שוב, וגלזמן שוב סירב. סיפור זה נמשך מספר פעמים, ומרגע לרגע כוחו נחלש. בפעם האחרונה כבר לא יכול היה לדבר, אולם הניף את אצבעותיו למעלה בסימן נחרץ של שלילה. מכל פינות בית הכנסת ראו זאת עקב ה"בימה" המוגבהת, וכולנו הערצנו את גלזמן על עמידתו האיתנה. גלזמן הי"ד נפח את נשמתו. הרוצחים אפפו את גופתו בגווילי הספר וכך הוציאוהו מבית הכנסת. לאחר הרושם המזעזע שעברנו שחררו את כולם.
יריעות של ספר תורה מחולל
לאחר שגמר משה טלר לספר את סיפורו ההירואי של גלזמן הי"ד הרהרתי רבות בגודל קדושת הנשמה היהודית. הינה לפנינו אדם שניתן היה להגדירו ללא ספק כ"פושע ישראל", ובעת מבחן על אמונתו נתעלה במעלות קדושים וטהורים. מיתתו הזכירה במידת-מה את אחד מעשרת הרוגי מלכות, רבי חנינא בן תרדיון. את שניהם – את צדיק הדור ואת גלזמן – כרכו בגווילין של ספר תורה לעת יצאה נשמתם על קידוש ה'. עוצמתה של נשמה יהודית. עם זאת חשבתי כי הסיפור מתאים היה לדורות קודמים – מימי חז"ל (רבי אלעזר בן דורדיא או יוסף משיתא), מתקופת מסעי הצלב או האנוסים בספרד – אבל כאן ניצב מי שראה דבר שכזה לנגד עיניו; אולי בסערת השנים הוא קצת מגזים.
ימים ספורים לאחר שחזרנו ארצה, הלכתי להתפלל בבית הכנסת של חמי זצ"ל בבני ברק. בסוף התפילה ניגש אליי אחד המתפללים, הרה"ח ר' יוסף שלר זצ"ל, חסיד באבוב ויליד קראקוב. "חמיך סיפר לי שהיית בפולין, בקראקא היית?" – שאל. "בבית הכנסת ר' אייזיק יעקל'ס היית?" אמרתי שאכן הייתי לידו, אבל הוא היה סגור. אמר לי ר' יוסל: אני חייב לספר לך משהו משם. לאחר שסיים הייתי המום, היה זה בדיוק מה ששמעתי כמה ימים קודם לכן. אמרתי לו כי אכן שמעתי זאת שם בקראקוב ממי שהיה נוכח גם הוא אז. אמר לי ר' יוסל: לא ייתכן, כל מי שהיה נוכח שם לא שרד את המלחמה. כשיצאתי לרחוב קרא ר' יוסל מאחורי: אולי פגשת שם את משה טלר, בן כיתתי בחיידר בקראקוב, גם הוא שרד את המלחמה, אולי גם הוא היה שם. אמרתי לו כי אכן היה זה משה טלר. חז"ל לימדו אותנו כי כדי לעמוד על אמינות שני עדים, מוציאים את האחד לחוץ וחוקרים את השני, ולאחר שסיים מזמינים את חברו וחוקרים אותו; אם נמצאה עדותם מכוונת מקבלים אותם. כך הרגשתי כשסיים יוסל שלר לספר את שכבר שמעתי ממשה טלר.
לפני 12 שנים, יום קודם ערב יום כיפור, מתקשרים אליי מבית ספר תיכון "שרת" בנתניה, תיכון חילוני שבו מתלוננים התלמידים על ההנהלה שהינה מגיע יום כיפור ובית הספר לא הביא רב לשמוע על קדושת היום. התלמידים מבקשים שאבוא לדבר לפניהם היום, כי זה היום האחרון ללימודים לפני יום כיפור. התרגשתי מהבקשה, עזבתי עיסוקים חשובים אחרים ובאתי. לפני סיום דרשתי סיפרתי להם את סיפורו של גלזמן, והתלמידים ישבו פעורי פה. ימים מספר לאחר מכן קיבלתי מכתב מרגש – השמור אצלי – ממועצת התלמידים בבית הספר כי הסיפור כה ריגש אותם עד שהחליטו כולם ללכת למחרת לבית הכנסת לתפילת "כל נדרי".
