אשנב לפעילות
בני הדור השני של ניצולי השואה הם כבר פנסיונרים, לפחות בחלקם הגדול.
לא ניתן לאפיין דפוס חיים של בן לניצולי השואה, כפי שלא ניתן היה לעשות זאת להוריהם עצמם. אין דמות טיפוסית של ניצול שואה. כל אדם נושא את סבלו ואת זיכרונותיו בדרך שלו, כל אדם מגיב אחרת לנתונים שנגזרו עליו למעלה, וכמובן מבחן האמונה והביטחון ממלא תפקיד מכריע בצורת החיים בכל גיל, וגם לעת זקנה ושיבה.
במהלך השנים נחקרו תופעות רבות בחייהם של בני הדור השני לנוכח השפעת מאורעות השואה על ימי ילדותם והתפתחותם, אולם ברור שחוויית הגדילה בבית של ניצולי שואה השתנתה מאוד בין משפחה למשפחה, למרות דפוסים נפוצים שזיהו חוקרים בקרב הצעירים של "הדור השני", ונפרט כמה מהם:
חרדתיות והגנת יתר – בתים רבים התאפיינו בחרדה קיומית גבוהה – דגש עצום על אכילה ("תסיים מהצלחת"), חרדה מפרידות, וחשדנות כלפי העולם החיצון.
פיצוי האובדן – ילדים רבים חשו שמוטלת עליהם החובה לפצות את ההורים על האובדן, להיות מושלמים, לא להדאיג או לצער את ההורים ("הם סבלו מספיק"). תופעה זו מכונה לעיתים בפסיכולוגיה "הורות הפוכה", שבה הילד דואג ומגונן על הרגשות של הוריו.
דבר נוסף, בעוד שבחלק מהבתים שלטה שתיקה מוחלטת ("על זה לא מדברים"), מה שיצר אצל הילדים תחושה שמשהו נורא ומסתורי מרחף באוויר, בבתים אחרים הייתה הצפה – סיפורים חוזרים ונשנים על הזוועות והאובדן.
מה שמפליא הוא שבתים רבים של ניצולי שואה התאפיינו דווקא בעליזות ואפילו בעליצות יוצאת דופן. דבר זה בא לידי ביטוי פעמים רבות באגף העדויות של גנזך קידוש השם: עת נשאלו ניצולי שואה על ידי המראיינים "איך הצלחתם לבנות בית כה שמח ועליז, מלא תקווה ואופטימיות לאחר שעברתם מה שעברתם ואיבדתם את כל מה שהיה לכם", היו התשובות תמיד קצרות וענייניות: "לא הייתה לנו ברירה, היינו חייבים להמשיך הלאה"; "היינו חייבים 'לשחק אותה' למען הילדים", "הייתה לנו סייעתא דשמיא, זה לא היה הכוח שלנו, עובדה, בלילות היינו בוכים". אבל מה שברור הוא שבבית הילדות של בני הדור השני לא הייתה שיחה קולחת ומשוחררת על הימים השחורים ההם. במפגשים עם גנזך קידוש השם מדברים על הכול, ובגלוי. מדברים על הכול מתוך השקפה אמונית נכונה ואספקלריה תורתית נאמנה.
"העיניים האלו נעוצות בנו כמו חצים בלב". חסיד ישיש באזור הרי הקרפטים, ערב מלחמת העולם השנייה. ממצלמתו של רומן וישניאק, 1938, "עולם שנעלם", ארכיון גנזך קידוש השם.
מפגשים של בכי וגעגועים
הפעילות של גנזך קידוש השם בקרב כל גוני הקשת הישראלית מקיפה בעיקר בני נוער או בני הדור השלישי לשואה, אנשים בגילאי השלושים-ארבעים והסביבה. הם באים פתוחים לשמוע, ללמוד, לקבל ולהפנים. הם פחות מחוברים רגשית לסיפור הזה, וכשנותנים להם את החומר בצורה נכונה הם מפיקים את התועלת הרצויה. יש הרבה מה ללמוד מקדושתם ומגבורתם של מיליוני קורבנות השואה ושל הניצולים, שכל אחד מהם הוא סיפור אנושי מעורר השראה. שונים הדברים כשהם מוגשים בפני הדור השני, אלו שנושאים בליבם ובנפשם את דמות האב או האם, או שניהם, ואת ביטוי הכאב שלהם, שהם היו חווים בימי ילדותם, לפנים מן הקלעים.
ניצולי השואה, גם הגיבורים שביניהם, היו בני אדם. בבית שלהם, בזמנים שונים היו הזיכרונות צפים להם מול העיניים ומענים אותם. את זיכרונות הילדות האלו נושאים המבוגרים של היום, וכשהם באים לשמוע על השואה ועל ניצולי השואה משהו מתעורר בהם.
יכול גם להיות שבעשורים הראשונים של חייהם, כשהשואה הייתה חיה וקיימת בבית שלהם ובשיח היומיומי עם ההורים, הם לא ראו טעם ללכת ולשמוע על השואה באמצעות "מרצים" או מוצגים ויזואליים. הם הכירו את הסיפור הזה טוב מדי ודי היה להם עם מה שיש, מעין מה שנאמר בחז"ל: "על הראשונים אנו מצטערים, ואתה בא להוסיף עליהם?".
הדבר הזה מתחדד לנו, אנשי גנזך קידוש השם, בכל פעם שאיש בן הדור השני נוטל חלק בפעילות. יכולים לשבת מולנו שבעים בני נוער וכולם יתרגשו ויתכנסו בעצמם לנוכח מה שאנו מעבירים להם, אבל התגובה של איש הצוות שנלווה להם – הרב, המלמד, המנהל וכו' – שאבא שלו או אימא שלו הגיעו מ"שם", תהיה אחרת לחלוטין. אנו רואים אותם לרוב דומעים, ולפעמים גם סוערים ובוערים. אכן, בני הדור השני עברו את זה יחד עם ההורים, ויש לתת על זה את הדעת.
"זיכרונות מענים"
ורשה 1938, רומן וישניאק, עולם שנעלם. ארכיון גק"ה
אב ובן בדרך לחיידר בשעת בוקר מוקדמת, מונקאטש, תרצ"ח, רומן וישניאק.
עיניים דומעות ולב רוגש
השבוע ישבנו, אנשי התוכן של גנזך קידוש השם, עם חמישים פנסיונרים בבני ברק. כולם חרדים, כולם אנשים שכלתנים ומאופקים, בני תורה במהותם. הם ישבו בשקט זמן רב, כמו מרותקים ומסוקרנים, אבל גם דרוכים ומתוחים. ברוך השם עמדנו במשימה והדברים שהעברנו פתחו את הלבבות ורוממו את הנפשות. לא ייאמן איך העיניים דמעו ואיך הלבבות דפקו בהתרגשות. אנחנו קולטים כמה הנושא הזה כבד ומורכב עם הגיל הזה. אלו אנשים ששנים ארוכות, מאז שנולדו, התהלכו תחת הצל המסתורי השחור הזה שעליו, במרבית הבתים, לא דיברו, אלא אותו חיו ונשמו.
ההשתתפות של הפנסיונרים בפעילות זו הייתה לנו, אנשי גק"ה, אתגר שונה, אבל הוא היה שווה. המבט המצועף, ההנהון לאות הבנה, הזיכרונות שפתאום צפים, הדיבורים הנרגשים והשיתוף הער. הפעילות הזו הוסיפה הרבה גם לנו, כמרצים. המשתתפים ביקשו ליצור קשר ולמסור קטעי עדויות מתועדות או מסמכים רלוונטיים, וחלקם גם הספיקו כבר להעביר לנו עדויות וזיכרונות יקרים מפז. אנחנו עוסקים ללא הרף בתיאור הדמות של ניצול השואה, אותה אנו מנסים לשרטט לעיני בני נוער כדי שיבינו על מה אנחנו מדברים, בדור שכבר כמעט אינם רואים את ניצולי השואה ואת המטען שהביאו עימם מהבית היהודי הישן, מהעיירה היהודית שעלתה באש והייתה לאפר. כיום זה במידה רבה תפקידם של בני הדור השני, בנים לגיבורי רוח שמיעטו לדבר, אבל הדור החדש חייב לדעת מה היה, מה איבדנו.
הסיבה לשתיקה שאפיינה כה רבים מבין ניצולי השואה שומרי התורה והמצוות נובעת, בין היתר, ממבט שונה על מה שמתרחש. אלו יהודים שחונכו וחינכו לא לשאול שאלות אלא לקבל כל דבר באהבה ובאמונה.
אחד המרצים של גנזך קידוש השם מרבה לצטט מה ששמע מסבו זצ"ל, יהודי חסידי מפולין שעבר את אימי השואה ועבר גם לאחריה דברים קשים מאוד, אבל אף פעם לא היה עצוב, הוא היה מלא שמחה. וכך היה אומר (הרה"ח ר' דוד לייב קרקובסקי זצ"ל, רדומסק – תל אביב – בני ברק):
"אני לא שואל שאלות (איך פרעג נישט קיין קאשעס) כי למעלה יש תשובות על הכול, ואם אשאל שאלות, ירצו למעלה לענות לי תשובות, ויקראו לי לשם… אני עדיין רוצה להיות כאן, ולכן אני לא שואל".
זו הלצה פולנית שיש בה משמעויות.
מעל חמש שנים סבל סבא במחנות ובגטאות. הוא ספג מכות, איבד בני משפחה ואת הרבי שלו, אליו היה כה מקושר, אבל הוא לא נהג לספר את כל הרע. חיוך קונדסי היה תמיד מרוח על פניו וסיפר רק דברים שצריך ללמוד מהם. הינה אחד מהדברים:
"את הקידוש של לילות שבת אני זוכר היטב. זה לא היה קל. הלחם בער בכיסנו ורק רצינו לבלוע אותו ככה לגמרי, בשלמותו. את הלחם קיבלנו לפנות בוקר והייתי רואה את הערליכע יידן פורשים לצד, מברכים ברכת התורה, קוראים קריאת שמע, ואז אוכלים. לא הייתה אפשרות אחרת. היינו חייבים עם שחר ללכת לעבוד עד הערב, בלי הלחם לא היינו שורדים. זה היה כל השבוע. אבל שונים היו ימי השישי. אני וחבריי היינו לוקחים את הלחם ומטמינים בכיס. היינו הולכים לעבוד קשה רעבים וחלשים, הלחם שבכיס עינה אותנו ואיים להטריף את דעתנו. אבל חיכינו עד הערב כדי שנוכל לעשות קידוש על הפת. אוי כמה זה היה קשה, אבל אני וחבריי עמדנו בזה…".
אנחנו כל כך צריכים את העדויות מהסוג הזה, ודווקא לבני הדור השני יש אותן. עדויות של אנשים שלא התראיינו ולא התפרסמו, אלא התהלכו בצידי הדרכים ושמחו בחלקם.
מה שמאפיין את הציבור המאמין הוא המבט האמוני, ולכן גם אירועי השואה, כמו כל מה שמתרחש בעולמנו, מעובד דרך התבוננות טהורה של אמונה והשגחה פרטית. הדגש בזיכרון השואה מעולם לא היה על שאלות תאולוגיות של "איפה היה הקב"ה", חלילה, אלא על "קידוש השם" ו"גבורה רוחנית" – השמירה על המצוות, לימוד התורה והזהות היהודית בתוך התופת.
"תפיסת השיקום והתקומה"
ולעצם העניין: תפיסת השיקום והתקומה המשפחתית לאחר השואה בקרב הציבור החרדי ייחודית וראויה לציון.
תפיסת התקומה המרכזית לאחר החורבן הייתה שיקום עולם התורה ובניית משפחות ברוכות ילדים. עבור ניצולי השואה החרדים, הקמת משפחה גדולה והבטחה שהצאצאים ימשיכו בדרך התורה והמצוות נתפסו כניצחון המוחלט והישיר על האויב. בני הדור השני גדלו מתוך תחושת שליחות עמוקה להיות חוליה מקשרת בשרשרת הדורות שנקטעה.
גם לצורת החיים החברתיים שמאפיינת את הציבור החרדי, ובייחוד החסידי, היה תפקיד מכריע בכל צורת ההתמודדות של ניצולי השואה.
הקהילה החסידית שימשה כמערכת תמיכה חברתית ורגשית עצומה עבור הניצולים. המבנה הקהילתי המלכד, החגים, וההנהגה של רבנים ואדמו"רים (שחלקם היו ניצולים בעצמם) העניקו מסגרת של שייכות, הגנה והווי מלא נעימות ורגשי קודש; מעטפת שסייעה להם להשתקם במהירות.
עוד נקודה, חשובה מאוד.
בניגוד למה שהיה נהוג להבין מהשתיקה של דור הניצולים בשנות ה-50 וה-60, שנתפסה לעיתים קרובות כהדחקה או כבושה ("כצאן לטבח"), בחברה החרדית השתיקה נתפסה ככלי מכוון ומודע של "לשפוך פנימה את הדמעות" כדי להתמקד בעשייה, בבנייה ובמבט קדימה אל העתיד, מבלי לשקוע בייאוש.
גם בפרקטיקה של "זיכרון השואה" קיימת ייחודיות בצורת ההנצחה החרדית של השואה שמתמקדת בלימוד משניות, כתיבת ספרי תורה לעילוי נשמות הנספים, קריאת פרקי תהלים, קריאת שמות הנספים לילדים שנולדו, והוצאה לאור של חומרי קריאה ולימוד המתעדים את חיי הרוח המפוארים של העיירות שנחרבו. הזיכרון שזור בתוך חיי היום-יום והתפילה, ולא רק במועדים מוגדרים.
ולכן, הפעילות עם בני הדור השני כה חשובה, והקריאה שלנו מופנית אליהם: "אל תמנעו טוב מבעליו". העבירו אלינו עדויות, מסמכים, יומנים. אנחנו נפרסם אותם ונקדש שם שמיים.
