זיכרון השואה בחברה החרדית
על פי מאמרה של ד"ר מלי איזנברג, בעקבות ספרה "בתוך מערבולת הימים", בהוצאת "יד ושם" ומכון בן-גוריון לחקר ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הגיש: אליעזר היון, ynet, 01.05.22 .
הרב משה פראגר, מגדולי חוקרי השואה, ההיסטוריון שהקדיש את חייו לעיצוב נרטיב השואה במגזר החרדי, הוציא לאור עשרות מחקרים ופרסומים לאורך השנים, ובשנות ה-60 ייסד את גנזך קידוש השם, המוזיאון והארכיון המרכזי במגזר החרדי לחקר השואה בבני ברק.
הרב פראגר נולד בשנת 1909 בפראגא – פרבר של העיר ורשה – כמשה מרק. בהמשך ינציח את עיר הולדתו, כמרכיב זהות ראשוני שלו, בשמו. לצד היותו חסיד גור וצאצא של האדמו"ר הראשון של החסידות, היה פראגר גם אדם משכיל וכותב מחונן, עיתונאי שכתב על אנטישמיות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרף לג'וינט והקים לשכה חשאית באחד הפרברים של ורשה, שאליה הגיעו פליטים שסיפרו על חוויותיהם.
הרב משה פראגר בבגרותו
אשתו, כמו גם שתי בנותיו, נרצחו בידי הנאצים, והוא עצמו הצליח להימלט ביוני 1940 לישראל, כשהוא מסייע לאדמו"ר מגור "האמרי אמת" ולרבים נוספים להיחלץ מגיא ההריגה. הוא תיעד את החוויות ההיסטוריות של הפליטים, וכך נולד לו, בשנת 1941, ספרו ההיסטורי הראשון – "יוון מצולה החדש" – המספר על המתרחש בשואה בעיצומה של המלחמה ממש.
פרופ' ישראל גוטמן, מגדולי חוקרי השואה במאה האחרונה, הודה כי אף על פי שפראגר לא היה היסטוריון פורמלי אלא אוטו-דידקט מופלא, הוא "כתב הרבה לפנינו. בעקבות התבססות על מקורות ראשוניים הוא מגיע לתובנות שאליהן לקח לנו, חוקרי האקדמיה, שנים להגיע".
שנים ספורות לאחר מכן הוא מפרסם סדרת ספרים נוספת על "חורבן יהדות אירופה", ושוב מספר לראשונה לעולם מה באמת אירע שם. פרסומיו המרשימים הובילו את ראשי עיתון "דבר" לגייס אותו לשורותיהם, והוא מפרסם גם שם את זוועות הנאצים. פראגר התכבד לכתוב את הערכים "אנטישמיות" ו"אושוויץ" באנציקלופדיה העברית, ואף נמנה עם מייסדי מוזיאון "יד ושם".
באחד הימים של תחילת שנות ה-50 מגיעה לפראגר תמונה: חסידי גור מסתתרים בבונקרים מתחת לאדמה, כשהם שומרים בקפדנות על חזותם הדתית החיצונית. הם נזהרים מלהגיח החוצה וממשיכים לשמור על אמונתם בבורות המסתור. בתמונה מזהה פראגר את אחיו יעקב, שנספה בשואה, והוא גם מתוודע לסופם של החסידים: הם מובלים למחנות ההשמדה, עם כישלונו של מרד גטו ורשה וחשיפת הבונקרים שבהם הסתתרו.
חנוכת הבית לישיבת חכמי לובלין בפולין, 1930. פראגר סיקר את האירוע כעיתונאי.
פראגר החל לכתוב על מלחמת הרוח, או כפי שהוא קורא לה – "המחתרת החסידית". ההיסטוריון החרדי חשף קבוצה לא קטנה של יהודים שבחרו לשמור על צלם האדם שלהם, במובנו הרוחני. הם ביקשו להתכחש למציאות ההיסטורית ולהוראות הנאצים, ושימרו את חזותם היהודית בתנאי מחתרת ובסיוע אנשים – יהודים אחרים שסיפקו להם מזון – על מנת שיוכלו להמשיך לחיות כיהודים שומרי מצוות.
בהמשך יתגלה כי לחשיפה של פראגר עדויות מאששות נוספות ורבות, המתעדות אפילו סימנים וסיסמאות מוסכמים בכניסה לבונקרים החסידיים. כך, למשל, כותב הרב שמעון הוברבנד – סופר, היסטוריון וחבר הנהלת הארכיון המחתרתי "עונג שבת": "רובם של הבחורים, להוציא בחורי גור, החליף בזמן המלחמה את הלבוש היהודי המסורתי בלבוש אירופי. אך בחורי גור ברובם המשיכו בלבושם המסורתי: כובעי משי, כיפות, זקן ופאות".
חסידי גור מתגלים על ידי הנאצים. משמאל: אחיו של משה פראגר, יעקב מרק.
הרב משה פראגר נכנס בשליחות ההגנה למחנה העקורים ברגן-בלזן בליווי הצבא הבריטי, כדי לעזור לניצולים ולעודד אותם
פראגר עבר לכתיבה פנים-חרדית באמצעות סדרת ספרים, ובאמצעות עריכת כתב העת החרדי "בית יעקב". אבל הוא לא הסתפק בכתיבה ובפרסום אינטנסיבי, ומעט אחרי סיום המשפט הקים פראגר מוזיאון ומכון גדול לתיעוד השואה, בשם "גנזך קידוש השם".
הרב פראגר נכנס בשליחות ההגנה למחנה העקורים ברגן-בלזן בליווי הצבא הבריטי
הארכיון שאסף ותיעד מאות אלפי מסמכים, עדויות, ספרים, הקלטות ותמונות, מהווה אתר הנצחה לאותה גבורה יהודית רוחנית שלא נכנעה לנאצים. תוכניות הלימודים, התערוכות, הספרים והסיורים הרבים במוזיאון עשויים ללמד אותנו כי לשואה יש גם זיכרון אחר, זיכרון של גבורה יהודית. למעשה, מסבירה ד"ר איזנברג, באמצעות ספריו, כתב העת "בית יעקב" ובעיקר המוזיאון הפנומנלי, עיצב פראגר זיכרון שואה שהונחל לדורותיה הרבים של החברה החרדית.
" 'היסטוריה' מדברת על העבר, 'זיכרון' עוסק בהווה", אומרת החוקרת. "פראגר ביקש להנכיח זיכרון של המשכיות, של שימור הזהות היהודית, כך שגם אם 'עשיו שונא ליעקב', ומנסה שוב ושוב לכלותו ולפגוע בדתו ובזהותו – העם היהודי יכול לו. גילויים של גבורה יהודית, של קיום מצוות למרות הכאוס, פעילותה המפעימה והלא-מוכרת של 'המחתרת החסידית' בלב הגיהינום – כל אלה מלמדים אותנו מהו נרטיב השואה שאנחנו זוכרים".
"מבחינת פראגר, התשובה האולטימטיבית לנרטיב הזה הייתה שימור הזהות הרוחנית, הצלת הרבנים ושיקום עולם הישיבות. החברה החרדית של ההווה, מבחינתו, היא למעשה המשכה הישיר של החברה היהודית-רוחנית של לפני המבול. זהו זיכרון של המשכיות".
אחרי השואה נישא משה פראגר בשנית לניצולת שואה, אך ילדים לא נולדו להם. ב-1984, בחודש תשרי, הלך לעולמו כשמחד גיסא הוא חבר הנהלת "יד ושם" – ומאידך גיסא יוצר ומבנה את הזיכרון הקולקטיבי החרדי לדורות של הורים, נערים וילדים.
כריכת הספר
איך התמודד פראגר עצמו עם שאלת "איפה היה אלוקים בשואה"? "הוא כמעט ולא עסק בשאלות של אמונה. להפך, הוא הוכיח שיכולה להיות היסטוריוגרפיה אמונית על השואה שאיננה עוסקת בשאלות תאולוגיות. במעט שבו הוא כן התייחס לכך, אמר פעם: 'אם שואלים אותי למה השואה התרחשה, אני משיב כי אני קיבלתי מכתב מאלוקים, איך אינני מבין אותו'. הוא לא העלה אף פעם ספקות, אבל בהחלט נגע בשאלה שאותה ביקש להדר, לשבח, וחשוב מכול, להנציח – כיצד הצליחו יהודים מאמינים לשמור על זהותם הדתית והרוחנית, למרות מאורעות השואה".
