עדותה של גב' בלה בר – שרפהרץ על סדר פסח האחרון של חברי המחתרת החסידית בגטו ורשה. מתוך ספרו של ר' משה פראגר "אלה שלא נכנעו"
"בשבוע שלפני פסח הלך בעלי אל המרתף החסידי שברחוב נאבלקי. בנתיים, אני התעסקתי באפיית מצות בחצר של השכנים שלנו ברחוב נובוליפיה 41. השגנו שק קמח, וסידרנו תנור אפיה בחשאי. בעבודה זו עסקנו רק בלילה. גם רבים מדיירי החצר שלנו באו לקחת חבל במצווה.
והנה יום אחד לפני החג חזר בעלי מן המרתף והביא אתו קבוצת בחורים. התכונה למרד הייתה כבר בעיצומה.. והבחורים במרתף שהתמסרו אך ורק ללימוד התורה, נשארו כמעט ללא כל צרכי החג. לפיכך הזמנו חלק מהם אלינו, כי ידענו שנרעב בחג וטוב שיבואו עוד חסידים להצטרף אל הסדר ונרעב בצוותא…
ולפתע פתאום בערב חג הפסח פרץ המרד. אומנם ביום הראשון התנהלו הקרבות הרחק מרחוב נובוליפיה, אולם רעש התותחים וההפצצות וטרטור היריות לא נפסקו לרגע. המלחמה הייתה בעיצומה. ואז, נשמעה קריאתו של ר' השיל רפפורט, כי יש להכין ולערוך את שלחן הסדר כדת וכדין. מסביב לשולחנות שקושטו לכבוד החג הסבו כ – 70 איש. רובם היו מחסידי גור, אבל גם כ – 20 איש מבין דיירי החצר הצטרפו אלינו. ביניהם היה רופא מפורסם שהגיע לגטו ורשה ממקום אחר. הוא היה לא דתי, אולם בתנאי המצור הצטרף אל החסידים ואמר כי שאיפתו עזה "שנשמתו תצא ביחד עם יהודים כשרים" הוא הוזמן להשתתף בסדר ולאושרו לא היה גבול..
את הסדר ניהל כאמור, ר' השיל, שהשפיע על כל הנאספים בנועם אמרותיו. הוא אף זכר לקחת אתו אל המחבוא את ספר התורה, שהיה עמנו במקום סתר מיוחד. בחוץ בערה המלחמה ואילו בתוך המחבוא הוחג חג הפסח במידת האפשר. התפללו בציבור ושוחחו בדברי תורה, אפילו שרו ניגונים חסידיים. כך עבר עלינו ליל שני של הסדר במחבוא. אכלנו רק "כזית" מצה וקורטוב של ירקות, ובכל זאת הורגשה שמחת החג על אף הכל.
בליל שביעי של פסח כבר חשבנו כי האש הגרמנית מכוונת עתה אל רחוב נובוליפיה. היינו כ- 40 נפשות בבונקר והלהבות חדרו לתוך הבית, ובעצם היינו כולנו מוכנים מבחינה נפשית לרגע הזה. היו אחדים במחבוא שדרשו לצאת בטרם נאחר את הרגע האחרון. אמרו: נצא וניכנע לגרמנים וייקחו אותנו למחנות עבודה. אבל בעלי וגיסי עם הבחורים החסידיים מהבונקר אמרו: לא! לא נכנע! ואז פתח ר' השיל במסה המרתקת שלו על קידוש השם. הוא רצה לחזק ולעודד אותנו, ואמר: "אחים, הנה הגיע הזמן, כל מה שהיה עד עכשיו לא חשוב כמו הרגע הזה. דווקא בשעה האחרונה יש להתחזק הרבה, שלא תחלוף חלילה מחשבה פסולה במוחנו כאילו הקדוש ברוך עזב אותנו. חס וחלילה! לא לנו לנהל חשבונותיו של אבינו שבשמים, זה לא עניין שלנו. אמנם רצינו מאוד להמשיך ולחיות, בכדי לעבוד הלאה את השם יתברך, אולם רצונו הוא שנלך לקדש את השם, ואנו מקבלים זאת בשמחה ובהתלהבות!"
