יהדות הונגריה – מחוזות של חן יהודי

גדלנו לצידכם –

אך לא יכולנו להיות תריס בפני הזיכרונות – – –

ראינו אתכם –

אך לא יכולנו לראות את אשר אתם רואים בלילות – – –

המעט שיכולנו לעשות, היה להקשיב לכם;

לבכי, לתדהמה, להאזין גם לשתיקה שגזרתם על עצמכם.

במפעל התיעוד שלנו

ליקטנו קטעים מקורותיכם.

ומתוכם דלינו

לקחים, מחשבות, חוליות –

שיהפכו לנו לנכס…

הראיונות נערכו על ידי גנזך קידוש השם בני ברק, בריכוז טובה יוסקוביץ

בשיתוף עם סמינר מרכז בית יעקב ירושלים, ונערכו על ידי יהודית גולן.

מוקדש ליהודים – ניצולי הונגריה.

*     *     *

אויבערלאנד ואונטערלאנד, מרמורוש וקרפטורוס – לכל שם צליל וריח, והמון המון זיכרונות.

יהודים של עיר ויהודים של כפר, עושר מופלג בצד עניות, אורתודוקסים מול קהילות "יראים", ומן העבר האחר נאולוגים ואלו שהיו רחוקים…

עקרות הבית החרוצות הוציאו ממטבחיהן הפשוטים מאכלי מלכים: "טולטאט קאפוסטו", "עוגות ז'רבו", "צ'ולומאדה", "פולאצ'ינטס" ו"רוקוטקרומפלי", השקיעו את נשמתן בטיפוח הבית ושמרו על קשרי משפחה הדוקים, גם עם קרוביהן במרחקים, כי "דם אינו מים"…

"עד מלחמת העולם הראשונה הייתה הקיסרות האוסטרו-הונגרית שלטת ברמה", מספר הרב יצחק לויכטר, יליד העיר נייזהייזל (נובה-זאמקי), "החלק ההונגרי שכלל גם את טרנסילבניה, סלובקיה וכו' – היה הדתי יותר, ובו היו משובצות ישיבות רבות מאוד. ישיבת פרשבורג, שהייתה בין העיקריות, מנתה כחמש מאות בחורים, אלא שרק בחור שכבר מילא את כרסו בש"ס ופוסקים זכה להתקבל אליה. ישיבה גדולה אחרת הייתה באונסדורף, וכן בדברצין, ולאחריהן היו ישיבות בגלנטה, קאליב, סרדהיל, שוראן, נייטרא, שופרון ועוד, וכמובן בבודפשט שבה היו כמה ישיבות.

גם במחוז קרפטורוס, שצורף שוב להונגריה לקראת המלחמה, היו ישיבות מפורסמות כמו הישיבות במונקאטש, סעלעש, ספינקא, סאטמאר, גרוסוורדין ועוד.

הישיבה ההונגרית הדרומית ביותר הייתה בעיר ז'נטא; שתי קהילות חשובות, אשכנזית וחסידית, פעלו בה. אגב, הרבי מסאטמאר החל בה את כהונתו הראשונה כרב.

מקובל היה כי רב העיר, ששימש גם כאב בית הדין, היה גם ראש הישיבה.

בעיר שבה גדלתי, נייזהייזל, שימש רב העיר הרב יוסף מאיר טיגרמן כראש ישיבה, אלא ששם למדו בחורים מבוגרים שביקשו להיות רבנים. אני נדדתי למרחק 12 קילומטרים משם, לעיר שוראן, שם היה הרב וראש הישיבה רבי יהודה מאיר פריי. הרב פריי לא נזקק למשכורת מן הקהילה. כבעל בית חרושת לסוכר היה אמיד, וכך הקדיש את כל זמנו לישיבה, ובנו הבכור מילא את מקומו וענה לשאלות אנשי העיר. בזמנים הטובים למדו בישיבה 300–400 בחורים, והחידוש במקום היה שלא אכלו "טעג" כבכל הישיבות, אלא היה בית תבשיל מיוחד לבחורי הישיבה. לעומת זאת פנימייה לא הייתה, וכך שכרו הבחורים חדרים, כל אחד לפי האמצעים שעמדו לרשותו, ובהם התגוררנו. אני התגוררתי אצל משפחת טאובר הנפלאה, וארבע פעמים ביום צעדתי ברגל לישיבה שנמצאה במרחק מה…".

ריאיון אישי בתאריך ג' בסיוון תשס"ד (הרב יצחק לויכטר)

"הסבא שלי הגיע בכלל ממקום אחר…", מספר ר' משה גולן מן העיירה בוניהאד, "הוא היה בחור צעיר בשם מרדכי אהרן, וכיוון שהחוק בקיסרות האוסטרו-הונגרית, מקום מגוריו, התיר רק לבן הבכור במשפחה להינשא, עזב סבא את חבל מורביה ונדד אל תוך הונגריה. הוא התיישב בבוניהאד (באויבערלאנד), שם נשא לו לאישה בת למשפחת קריצלר, והחליף את שם המשפחה אהרן בשם חדש, הונגרי יותר: גלנדואר. הוא אף דאג לכתוב הביתה ולעדכן את המשפחה בשמו החדש…

בעיירה היו שני בתי ספר יהודיים, האחד השתייך לזרם הנאולוגי, והאחר היה אורתודוקסי. שש כיתות היו שם, כאשר שני מורים עוברים ביניהן ומלמדים פעם כיתה זו ופעם כיתה אחרת. הלימודים התקיימו בשעות הבוקר, וגם אחר הצהריים. אגב, יש לציין את הרב הנאולוגי, שלא טעם מן השחיטה שלו – אלא אכל רק בשר ששחט השוחט האורתודוקסי…

בגיל שתים עשרה, כאשר סיימתי את שש כיתות בית הספר היסודי, עברתי ללמוד בישיבה ליד הבית. ראש הישיבה היה הרב פרנצויז, ואילו הלימודים התקיימו בביתו של סוחר תבואות בשם מרקוס, שהקצה חדר מיוחד בביתו ללימודים. בחמש בבוקר היה עלינו להתייצב בישיבה, שאם לא כן היה השער נסגר ושוב לא יכולנו להיכנס. מאוחר יותר עברתי לישיבה בעיר סומבוטהולי. המצב בבית היה קשה, אולם בכל זאת הצליח אחי הגדול ממני, שכבר עבד, לשלוח לי סכום כסף קטן להוצאות שונות.

את ארוחת הצהריים סעדו בחורי הישיבה בכל יום בבית אחר. עקרות הבית, בעלות הלב היהודי החם, השתדלו בכל מאודן שביום שבו מגיע בחור הישיבה תהיה ארוחה של ממש. בשאר הימים אכלו אוכל פשוט הרבה יותר שהתבסס בעיקר על שעועית ותפוחי אדמה… בבתים רבים לא נראה לחם בכל ימות השבוע, בשל מחירו היקר של הקמח.

על חליפה כמו זו שיש לבחורי הישיבה היום לא חלמנו כלל; שמחתי מאוד כאשר מאחת החליפות ששלח אחי הבכור מחו"ל הכינו חליפה על פי מידתי…

בסומבוטהולי התגורר גם הדוד – אברהם באצ'י, אח של אבא. אברהם באצ'י היה זכור לטוב בשל הממתקים שזכר תמיד להביא לילדים, שהרי, לולי הוא – לא היינו יודעים טעמו של שוקולד…".

ריאיון אישי בתאריך ב' באייר תשס"ד (ר' משה גולן)

"אצלנו לא היה בית ספר יהודי, לכן למדנו בבית הספר ההונגרי", מספרת גב' חנה גולדברגר מן העיירה נויג'אצ'אד, "אולם היינו גאות ביהדותנו. סביבנו היו חברות הונגריות ומורים גויים, ואיש לא הציק לנו כלל. גם בשבת נאלצנו ללכת לבית הספר. לבשנו את מיטב המחלצות ויצאנו בראש מורם ללמוד. השיקסה, ארז'י נייני, ליוותה אותנו וטלטלה בעבורנו את הספרים, שהרי לנו אסור היה! בתום יום הלימודים הייתה הגויה מגיעה כדי לקחת אותם הביתה. כמובן שרק הקשבנו לשיעור, ואחר כך, במבחנים – היינו תמיד הראשונות…

פעם בשבוע היה מר אבראם, המורה היהודי שלימד גם לימודי חול, מלמד מעט לימודי יהדות, ובחופשת הקיץ הגיעה מורה מבית יעקב אל העיירה, והיא זו שלימדה אותנו את שפת התפילות…".

ריאיון אישי בתאריך ה' באייר תשס"ד (גב' חנה גולדברגר)

במישקולץ, העיר השנייה בגודלה בהונגריה, היו היהודים מבוססים יותר.

"למרות שהייתה קהילה אורתודוקסית", מספר ר' יום טוב ליפא פרידמן, "הרי שלנו, היראים, הייתה קהילה נפרדת שנקראה 'קהילת יראים – ספרדים', ובה התפללו בנוסח ספרד. הרב רייניץ היה רבה הראשון של הקהילה ואחריו ר' חיים יענקל גוטליב, בעל שו"ת "יגן יעקב". אחריו מונה בנו כרב, ואז נגמר הסיפור…

בקהילה שנקראה אורתודוקסית היו מחללי שבת רבים. מדי ערב שבת היה אבא ז"ל הולך בין החנויות ומבקש מבעליהן לסגור את החנות בשבת. 'מי שזורק את השבת מחנותו – החנות תזרוק אותו', היה מצטט את אמרתו של הרב רייניץ…".

ריאיון אישי – גנזך קידוש השם (ר' יום טוב ליפא פרידמן)

"היידוסובוסלי היא עיירת מרפא ידועה, בחבל היידו שבהונגריה", מספרת גב' גיטה רוז על עיירת ילדותה. "למעשה, מחוז זה הוא ההונגרי ביותר ובו חיו ההונגרים האותנטיים. כעיר קייט ומעיינות חמים משכה היידוסובוסלי תיירים רבים; אלה הגיעו בעיקר בחודשי הקיץ. הוריי התפרנסו ממסעדה גדולה, ואף השכירו כשמונה חדרים למשפחות שונות. מדי קיץ הייתה המסעדה מתמלאת, ואמא עבדה קשה כדי להכין ארוחות למאתיים סועדים ויותר, שאהבו את תבשיליה הנפלאים.

כילדה קטנה הסתובבתי בין האורחים, בחנתי אותם ועקבתי אחריהם בסקרנות. יום אחד, עת הייתי כבת ארבע או חמש, כך היה אבא מספר, כאשר אחת האורחות פנתה לאבא שיערוך לה חשבון בעבור הארוחות שקיבלה במקום, החלה הגברת למנות ואבא רשם, ואחר החל מחשב. ואז פניתי אליה ושאלתי: 'גברת, ומה עם הדברים ששמת בסל שלך? – – – '.

בקיץ ובחגים היינו מבלים אצל סבא וסבתא פלדמן בעיר המחוז פושפופלאדן. טחנת הקמח והקוצ'מה – בית המרזח – שהיו בבעלותם של סבא וסבתא סיפקו פרנסה בשפע, וימי הקיץ הנפלאים לוו תמיד במנגינות של הצוענים, שאהבו להגיע לעיר בשל בתי המלון הרבים שהיו בה.

כל בני הדוד שהו יחד, כמו משפחה אחת גדולה, משחקים, מפטפטים ומשתובבים, כשברקע סבא לומד תורה. לסבתא היה גם תפקיד בשבילנו: היא שיתפה אותנו במצווה חשובה. מדי שבוע, ביום חמישי, היו סירי ענק מהבילים במטבח של סבתא. סבתא הכינה כמויות גדולות מאוד של אוכל, ואחר כך ארזה הכול בסלים עבור עניי העיר. אנו, הילדים, נשלחנו עם הסלים המלאים כל טוב אל בתי העניים. ואני, שהייתי קטנה ולא יכולתי לשאת סל כה כבד למרחק רב, נשלחתי אל המשפחה שמעבר לרחוב.

קשה היה לי לשאת את הריח הטחוב שעמד בביתם, וכדי שלא יפצירו בי להיכנס פנימה, הייתי מניחה את הסל על המפתן, נוקשת בחוזקה על הדלת, ואז – אצה רצה כמו רוח, במלוא המהירות הביתה…".

ריאיון אישי בתאריך ח' באייר תשס"ד (גב' גיטה רוז)

"אבא, ר' שמואל נסים ברקוביץ, היה יהודי חסידי ירא שמיים", מספר ר' מתתיהו ברקוביץ מהיידונאנאש, "כיהודי חסידי היה נוסע לרבי ישעיה מקסטירר, עיירה ששכנה לא הרחק מאיתנו, או לרבי מבעלז. בעת מלחמת העולם הראשונה גויס אבא לצבא ההונגרי. לא פעם היה מספר על הקשיים בצבא, ועל התקופה הארוכה שהיה בשבי הרוסי. סבל נורא עבר עליו, ולמרות הכול נזהר אבא שלא להכניס לפיו טרפה. היינו משפחה ברוכה בת תשעה ילדים, ואמא הייתה כמובן עסוקה תמיד…".

ריאיון אישי בתאריך י"ב באייר תשס"ד (ר' מתתיהו ברקוביץ)

גם בבודפשט הבירה היו חיים יהודיים תוססים. אחד מראשי הקהל, ר' פיליפ פרוידיגר, היה עשיר מופלג ובעל נכסים רבים. יהודי אחר, בשם גולדברג, החזיק בבעלותו בית חרושת לטקסטיל. יהודים רבים אחרים ניהלו בתי מסחר מצליחים או חנויות מכניסות, ובשבתות וחגים זה היה בולט במיוחד, כאשר דלתותיהן של חנויות רבות היו נעולות, או אז כינו בחצי חיוך את בודפשט – יודא פשט.

"התגוררנו בבודפשט", מספרת גברת ציפורה פישר לבית קלמן. "לפרנסת הבית עבד אבא בחנות של סבא, חמיו. בחנות מכרו כלי פורצלן וזכוכית לסיטונאים. העבודה הייתה קשה כיוון שרוב הכלים נקנו על ידי מסעדות, והיה צורך להביא להם את ארגזי הסחורה בעזרת עגלות תלת-אופן (טרייציקל) בעלות משטח מתאים. עד שעה מאוחרת בלילה היינו עוזרים לאבא למנות את הכסף הקטן שהגיע מהמסעדות. אחר כך עטפנו את המטבעות לגלילים ואותם הביא אבא לבנק.

התגוררנו בבית עירוני גדול שהתגוררו בו כעשרים משפחות. בכל קומה היה פרוזדור חיצוני, והבניין כולו סבב חצר ריקה.

כאשר הייתי ילדה קטנה, כבת ארבע או חמש, ביקשתי פעם להיכנס לבית של שכנים גויים, אז לראשונה שמעתי את הצעקה: 'יודע! אל תכנסי לפה!', זה היה מין הד מקדים לארס ולשנאה שיבואו בשנים הבאות…

בעזרת מכונת התפירה הברוכה דאגה אמא שנהיה לבושים היטב. לא אשכח איך פעם, כאשר ביקרנו אצל אחת הדודות, דחקה מכרה אמידה שהגיעה לביקור בבתה שתשחק איתי, ולחשה לה: "הם בטח עשירים מאוד…", זאת מפני שראתה את לבושי הנאה. הדודה לא יכלה להתאפק וסיפרה לגברת כי כל בגדינו תפורים מבגדים ישנים, כשהיא מוכיחה זאת בעליל על ידי הפיכת הבגד לצידו השני…

אומנם המצב הכלכלי היה קשה, אולם אמא עמלה קשה כדי שלא יראו זאת עלינו – הילדים!

בשנת 1940 נפטרה אמא, עשרה שבועות לאחר שילדה את אחי, היום הרב יצחק קלמן, ואני אז בת שבע שנים…".

גנזך קידוש השם (גב' צפורה פישר)

"ילדות מאושרת הייתה לי באופור", מספרת גב' חנה גלנדואר. "זה היה ביתם הנאה של סבא שמעון וסבתא צירל שבו גדלתי, מלופפת באהבה. אמא, שהתקשתה להתאושש מלידת התאומים – אני ואחי יחזקאל – מסרה אותי בגיל שבועיים להוריה, כדי שאקבל טיפול נאות. באופור שבמחוז וילידשיגיאראש לא היו יהודים כלל, רק שוואבים – גרמנים שהתיישבו במקום ודיברו בגרמנית. סבתא, שהייתה חבר'מנית אמיתית, ניהלה בכפר חנות כלבו שסיפקה את כל התצרוכת הביתית כמו אספרין(ואריגים, נפט וסיגריות, משקפיים ועוד.

אל סבא היו מגיעים אורחים מאנשי הכפר, ואני הקטנה שלא פעם האזנתי לשיחות קיבלתי תחושה שבעצם הם תמיד חוזרים לאותו נושא: מלחמת העולם הראשונה…

בצד החנות ניהל סבא גם משק פורח, שסיפק את התצרוכת הביתית.

ביליתי שעות בחברת בובת הפורצלן היקרה שקנו לי והרהיטים הקטנים שסבתא הכינה לה, או במשחקים עם בנות הכפר. לעיתים הייתי נכנסת לחנות. או אז הושיבו אותי במרומי הסולם, שלא אפריע לעסקים. כמובן לא ישבתי שם בשקט, ולעיתים נפלתי ממרומי הסולם אל ארגז הביצים… אבל סבתא מעולם לא כעסה עליי באמת.

בכפר לא חשתי כל אפליה בשל יהדותי. ידעתי רק שבבואי לבתי החברות מותר לי להתכבד בפירות בלבד. גם הגויים היו מודעים לכך, ומעולם לא העמידו אותי בניסיון.

פעם אחת ויחידה סינן לעברי שייגץ מילה לא יפה. אני התמלאתי כעס, והפפריקה החריפה שעמדה על מדף החנות לידי עשתה הסבה מקצועית מהירה והפכה לכלי נשק יעיל לאחר שהעפתי אותה לעבר עיניו של הגוי הצעיר. אחרי שכעסי שכך, הציקו לי ייסורי מצפון. חששתי שמא יתעוור הנער. למזלי הוא שב לראות היטב, והמקרה נשכח מלב כול.

מניין ושאר צורכי דת לא היו בכפר הגוי, וכך למדו הילדים בבוניהאד הסמוכה, אליה גם הגיעה המשפחה בימים הנוראים. גם בימי הסליחות הקפיד סבא להתפלל בבית הכנסת של בוניהאד.

בגיל שש חזרתי לבית הוריי, אך בית סבתא נשאר ביתי השני שבו התקבלתי באהבה על ידי הדודות, גם לאחר שסבתא נפטרה.

ניקיון הבית היה עניין רציני בהחלט. בכל יום חמישי נשכבתי על רצפת העץ והברשתי אותה היטב. מדי פעם הייתי מורחת עליה חומר צהבהב, מין צפוי דונג שייפה וישמור על הרצפה.

עוד אחת מן החוויות המיוחדות לימים ההם היו האווזים. שומן אווזים היה מצרך חיוני בכל בית, מפני ששימש כשמן לכל תבשילי הבשר. היינו קונים אווז ומאכסנים אותו במקום צר, כדי שלא יתרוצץ ויבזבז אנרגיה. פעמיים ביום היה האווז מתפטם בגרגרי תירס, ואחרי כארבעה שבועות, עת השמין דיו, נשלח לשחיטה. או אז היינו מתפללים בכל הלב שלא יימצא טרף! עיקר הטרפות של האווזים הללו היה כאשר נמצא נקב בוושט. אם נמצא הוושט מנוקב, היה עלינו לרוץ ולחפש גוי, למכור לו את האווז כדי שלא יהיה ההפסד מרובה.

הבנות שסיימו את בית הספר היסודי יכלו להמשיך ללימודים תיכוניים. אלא שהלימודים עלו ממון רב שלא היה בידי כולם, וכך נפתח בית ספר זוטא בבית דודתי גברת לאה גלנדואר (לבית קוגלר), ילידת אוסטריה, שבצעירותה שימשה כמורה באייזנשטאט. אני זכיתי ללמוד אצלה חינם, בשל הקרבה המשפחתית, וכך למדנו עברית, גרמנית ואפילו 'פלא יועץ'. בשבת לפני הצהריים אף מסרה הדודה שיעור בפרשת שבוע לבנות העיירה…".

ריאיון אישי בתאריך ח' באייר תשס"ד (גב' חנה גלנדואר)

המצב הכלכלי שהיה בכי רע אילץ את ר' משה גולן מן העיר בוניהאד לעזוב את הישיבה, ובגיל שבע עשרה החל לעבוד בחנות לממכר עצים ששימשו להסקה.

"כשהבאתי את הכסף לאבא, היה אבי ז"ל אומר לי: 'משה, קח לך קצת מהכסף, קנה לך מה שאתה צריך…', אבל אני מעולם לא לקחתי…".

"לא פעם היה צריך לחלק את הלחם במידה ובמשורה", נזכר ר' מתתיהו ברקוביץ מהיידונאנאש. "גם הגויים החלו להתנכל לנו. אחד התפקידים שלי בבית היה להביא מים לשתייה מן הבאר הארטזית, שהייתה לא הרחק מבית הכנסת. לא פעם ולא פעמיים היו הנערים הגויים מיידים בי אבנים, ואני הייתי שב הביתה מפוחד ועצוב".

*

עם פרוץ המלחמה, באלול תרצ"ט (11.39), הגיעו פליטים יהודים מפולין להונגריה.

אלו נשארו בגדר "מהגרים", עד אשר גורשו רובם מאוחר יותר (לקאמינסק פודולסק), והוסגרו לידי הגרמנים.

"ידענו שהמצב בפולין לא טוב, אך לא היה לנו מושג על ממדי השואה", משחזר ר' יעקב שלמה גרוס מגרוסוורדן, "ערכנו בעיר מגבית גדולה כדי לשלוח מזון ליהודי פולין, אם כי הסתפקנו מה מן המזון יגיע לידיהם ומה יוחרם בדרך, על ידי הגרמנים. אנו חיינו באשליה גדולה. היינו בטוחים שגם אם הגרמנים יגיעו להונגריה – אנו נשאר במקומנו, הונגריה לא תיתן לגרש אותנו! היהודים היו מבוססים ופטריוטיים, המדינה הייתה דמוקרטית פחות או יותר, אבל הייתה זו אך אשליה…".

גנזך קידוש השם, עמותה ויזואלית לניצולי השואה, עדות מס' 49768 (הרב יעקב שלמה גרוס)

"לדאבוננו היינו שיכורים", מעיד גם ר' מנדל איינהורן ממאקאווה, "בשנת ת"ש-תש"א (1941-1940) הגיעו למאקאווה שני פליטים יהודים מפולין. הם התגנבו לבית הכנסת לעת ערב ולנו בו, ולמחרת בבוקר סיפרו לאנשים כיצד משמידים הגרמנים את היהודים, אבל איש לא רצה להאמין להם. השיכרון הזה התנקם בנו עד סוף המלחמה!".

גנזך קידוש השם בשיתוף עם יד ושם, עדות מס' v.t. 2532 (ר' מנדל איינהורן)

בשנת 1940 הוחל בגיוס גברים מגיל נערות ועד גיל ארבעים למחנות העבודה, ה"מונקאטאבור".

*

"בשנת 1940 גויס אבא לצבא", מספרת גברת חנה גלנדואר מבוניהאד. "אבא היה עדיין בגיל הגיוס, וכך יצא את הבית, כשהוא לבוש במדים. המקום שבו שהה אבא היה רחוק מבוניהאד, וכיוון שהצבא לא סיפק מזון כשר, שלחנו לו חבילות מן הבית. אמא ארזה לאבא מכל טוב, ועל אף המצב הקשה תחבנו לחבילה גבינה צהובה וסרדינים – מעדנים יקרי ערך. את עוגת התפוחים שאמא אפתה במיוחד אילץ המפקד את אבא לחלוק עם הפלוגה כולה…

בהמשך השתחרר אבא מן השירות הצבאי הרגיל ועבר לפלוגות העבודה, ה"מונקאטאבור". הפעם נמצאה הפלוגה בקרבת מקום. בין הצעירים שגויסו לפלוגות הללו היה בנו של גביר העיירה ר' שלמה יום טוב קראוס, שהיה גם ראש הקהל והתעשר מבית החרושת ללבנים וחומרי בניין שהיה בבעלותו. קראוס הצעיר הצליח לשחד את הממונים, וכך הגיע העירה מדי שבת. אני זוכרת ליל שבת אחד, שאבא הגיע איתו. השמחה בבית הייתה רבה, אלא שהיא לא ארכה זמן רב. לאחר סעודת השבת, כאשר ישבנו בחצר ופטפטנו בנעימות, נשמעו דפיקות חזקות על השער. היה זה קראוס, שהודיע לאבא שאין ברירה, מוכרחים לחזור למחנה…

כמובן, בתקופה ההיא, עת אבא היה מגויס, היה המצב הכלכלי בכי רע. מעט כסף קיבלנו מארגון ה"אומז'ה" שנתמך על ידי הג'וינט. הארגון, ששכן בעיר הבירה בודפשט, שלח קצבה למשפחות שראשן נעדר מן הבית. גם אני יצאתי לעבוד, ולימודי התפירה שלמדתי במשך שלוש שנים הוכיחו את עצמם כשימושיים בהחלט. מדי פעם ניתנה לי עבודת רקמה עדינה על ידי אחת המשפחות האמידות בעיר. עמלתי על עבודות המחט שעות רבות, ובליבי הלכה השנאה למלאכת התפירה וגברה, עד כדי כך שכיום שכחתי את כל ה'תורה' כולה…

באותם ימים קשים גויס גם אחי התאום, שהיה תלמיד בישיבה בפופא, למונקאטאבור".

"בשנת 1940 אבא כבר היה מגויס", תיזכר אף גברת צפורה פישר מבודפשט, "התנאים במחנה העבודה לא היו קלים. אני זוכרת שנשים רבות סרגו למגויסים כפפות שיחממו את ידיהם, וגם הכינו ריבות מרוכזות מאוד שיעניקו להם אנרגיה. אמא הצליחה להרוויח מעט כסף בעבודות תפירה, אבל הכול נפסק כאשר ילדה אמא את אחי. לכבוד הברית קיבל אבא רשות להגיע הביתה. אמא הייתה חלושה וחולה ברעלת שלאחר הלידה, אולם אבא נאלץ לחזור למחנה העבודה, בהותירו את אמא על מיטת חולייה בבית החולים. בת שלושים ושש הייתה אמא כאשר נפטרה, ואז קראו לאבא לבוא להלוויה…

לאחר שאמא נפטרה פרנס אותנו סבא, למרות גילו המבוגר. כך היה לנו די אוכל בבית. אולם בבית הספר פגשנו בנות שבביתן היה המצב קשה עד מאוד. המורה, שראתה את הרעב הנשקף מעיניהן, ביקשה לסייע במעט. לכן בכל בוקר הניחו כולן את הכריך בצד, כשמקום אחד מוקצה לכריכים החלביים והאחר לבשריים, אלו שנמרחו בשמאלץ – שומן אווזים. עד לשעה עשר הספיקה המורה להכין מערמת הכריכים שישים מנות שוות, וכך כולן אכלו משהו… אחר כך התפרדה החבילה, וששת הילדים חולקו בין הדודים בבודפשט ומחוצה לה…".

"כל אחיי הגדולים גויסו לפלוגות העבודה", משחזר ר' מתתיהו ברקוביץ מהיידונאנאש, "באחד הימים הם קיבלו חופשה, וכך שבו הביתה פנחס ויוסי, משה ושייע וישבו עם אבא, אמא, האחיות והאחים אל השולחן. הבטתי במשפחה היפה הזו, ולפתע זרם של כאב עבר לו בלב, ומעין תחושה מוזרה אחזה בי: זו הפעם האחרונה שאני רואה את כולם יחד…".

"בפלוגת העבודה שלנו באואיסעגעט היו גם מומרים", מספר ר' מנדל איינהורן ממאקאווה, "על זרועם היה סרט לבן, שהבדיל אותם מאיתנו, היהודים, שענדו סרט צהוב. באחד הימים הלשינו עלינו המומרים על כי איננו אוכלים את המזון של הצבא, בשל הקפדתנו על מזון כשר. היינו בצרה גדולה, כיוון שבדקו ומצאו שהם אומנם צודקים. או אז, עשיתי מעשה. כממונה על הקבוצה, אשר הכול חייבים לסור לפקודתו, פניתי אל מומר בשם ספיר, עשיר שהתחבר למפקדים הגויים והרעיף עליהם מכספו. ציוויתי עליו לא פחות ולא יותר אלא לנקות בעצמו את השירותים. העשיר המפונק התחלחל והתחנן שאוותר לו, כשהוא מבטיח שייתן לי כל מה שאבקש.

פניתי אליו בכאב ושאלתי: 'מדוע אתם מלשינים עלינו? מפני מה צרה עינכם בכך שאנו אוכלים מזון כשר? אם אתה רוצה להשתחרר מהעבודה הקשה והבלתי נעימה סדר לנו מטבח כשר…'. ואומנם, בכוח כספו וקשריו סודר לנו מטבח כשר בחסות הצבא ההונגרי, שפעל עד פברואר 44…".

"ביום שלמחרת יום הכיפורים תש"ד גייסו אותנו לפלוגות העבודה, משחזר ר' משה גולן מבוניהאד. "כיוון שהיה זה בתחילת החורף, הצטיידנו בבגדים חמים. בגדים צבאיים לא ניתנו לנו, מלבד כומתה וסרט צהוב על השרוול. היינו קבוצה של עשרה בחורים מבוניהאד, כולם אוכלי כשר ושומרי שבת. עזבנו את הבית כשעיניהם הרחומות של הורינו מלוות אותנו, שולחות עימנו מטעמים… גם את התפילין לא שכחנו כמובן לקחת.

הובלנו לעיר גדולה בשם פייץ', שם שוכנו בבית ספר ועבודתנו הייתה בהטענת משאות שונים ופריקתם. בבוקר, טרם החל יום העבודה, היינו מניחים את התפילין ומתפללים. את מזוננו בישלנו בעצמנו, וכך יכולנו להישמר מאכילת טרפות. מפקד הפלוגה שלנו היה אדם הגון. הוא התייחס אלינו באנושיות ואף זכינו לפריווילגיה מיוחדת, שאומנם הייתה רשומה בחוק אך ברוב המקרים לא יושמה כלל: ניתן לנו סכום כסף כדמי כיס, כביכול בשביל קניית ביגוד. באותם ימים התייחסנו לעניין כמובן מאליו. אולם אחר כך נודע לנו שאצל רוב פלוגות העבודה היו המפקדים גונבים את הכסף לעצמם, ואנשי המונקאטאבור לא ראו ממנו אף פרוטה שחוקה…".

"ב-1943 נוצר מצב שצעירים כבר לא רצו להתחתן", מעיד ר' יום טוב ליפא פרידמן ממישקולץ, "אבי, שכאב את המצב, הדפיס בבית הדפוס שבבעלותו עלונים ובהם שמות מועמדים ומועמדות והפיץ אותם ברחבי הונגריה, כשכל עמלו נעשה לשם שמיים, בבחינת 'מה אני בחינם, אף אתם בחינם'. בעזרת התכתבויות שנוצרו בעקבות העלונים זכה אבא להקים בתים אף בימים טרופים אלו!…".

בחודש אדר תש"ד, בתשעה עשר במרץ, נכנסו הגרמנים להונגריה…

"זה היה ביום ראשון", משחזרת גב' חנה גלנדואר מבוניהאד. "לנו, כבני נוער, היו תוכניות לבילוי והנאה. המטוסים האנגליים שטסו אי שם בשמיים לא הדאיגו אותנו. מטרותיהם היו חשובות הרבה יותר מאשר עיירת ספר כמו בוניהאד. וכך, אני זוכרת כיצד טיפסתי על עץ המשמש שבחצר כדי להיטיב לראות את האווירונים הפלאיים, שמעולם לא זרקו עלינו ולו פצצה אחת. והינה, בעלת הבית הסמוך יצאה לפתע חיוורת כסיד אל החצר. היא נשאה עיניים אל העץ ואמרה לי בשקט את ששמעה זה עתה במכשיר הרדיו שבביתה: "הגרמנים נכנסו…".

"זה היה חודש אדר, מיד אחרי פורים", תיזכר גברת צפורה פישר מבודפשט. "הגרמנים נכנסו בתשעה עשר במרץ לכל הונגריה בו ביום, מלווים באווירונים, ממש כבמלחמה. אומנם לא היה מי שיילחם נגדם, אבל בכל זאת נכנסו עם מלוא הארטילריה, והחלו מייד בגזרות…".

"תחושת התדהמה בעיר הייתה מוחשית", משחזר ר' מתתיהו ברקוביץ מהיידונאנאש, "חששנו לצאת מן הבית, והצצנו דרך החלונות כדי לראות כיצד נראה גרמני… האם מראהו כאדם, או שמא פני חיה לו. למעשה, הגרמנים אומנם נראו כאנשים, אולם התנהגו כמו חיות רעות. כילד בן אחת עשרה חשתי פחד בלתי מוסבר. איזו קטסטרופה מאיימת התלויה מעל ראשינו…".

גם אז, באדר תש"ד (מרץ 1944), לא שיערו מרבית יהודי הונגריה כלל את ממדי האסון. לכל היותר חשבו כי יובלו למחנות עבודה, שם ישהו עד תום המלחמה.

"היינו במחנה עבודה באואיסעגעט", מספר ר' מנדל איינהורן ממאקאווה, "מולנו שכנו מחסנים מלאי נשק שהיו שייכים לצבא ההונגרי. שומר זקן ושיכור שמר על המחסנים הללו, ולו רצינו יכולנו בקלות להשתלט עליהם ואף לפוצץ בעזרת התחמושת הזו את הגשרים מהונגריה החוצה. לו היינו עושים זאת לא היו הגרמנים יכולים להוביל יהודים לאושוויץ לפחות במשך חצי שנה, אבל לא היינו מודעים לתוכניותיהם השטניות! אומנם אמא דברה כל הזמן על בריחה לרומניה, דבר שבהחלט היה אפשרי, אבל אבא לא הסכים. 'מה שיהיה עם כל היהודים, יהיה גם איתנו', אמר ונשאר במקומו.

עוד אני זוכר את אחד האיכרים, חסיד אומות העולם, שהתגורר לא הרחק מאואיסעגעט. ביתו של האיש היה בנקודת המפגש של גבולות יוגוסלביה, הונגריה ורומניה, והוא סייע רבות לפרטיזנים. בעזרת המשדר שבביתו קלט את שידורי הרוסים. באחד הימים פנה אליי בכאב ואמר לי: 'מנדל, אף אחד מאלו שהלכו לא חזר… תאמין לי!'. ואומנם, למרבה הצער, הבורחים ברובם הגדול שרדו, לעומת אלו שנותרו במקומם – שרובם הושמדו!".

הגרמנים החלו מייד בגזרות, ביניהן הטלאי צהוב ואיסור על נסיעה ברכבות. בניסן תש"ד, 18 באפריל, יצאה פקודת גבולות הגטו. יהודים רוכזו בתחומי מושב מגודרים או במבנים תעשייתיים, לרוב בתי חרושת ללבנים, כשהם מצפים לשילוחם ל"מקומות העבודה"…

"לא חלף זמן רב מאז שנכנסו הגרמנים להונגריה וגזרת הטלאי הצהוב הוכרזה", מספרת גברת חנה גלנדואר מבוניהאד. "כל יהודי נאלץ לתפור לו כוכב מאריג צהוב על דש בגדו. אני זוכרת איך מיהרתי להוריד את האריג הצהוב היחיד שהיה לנו בבית, שציפה את המזרון, והכנתי ממנו טלאים צהובים, אותם יצאתי למכור בין בתי היהודים כדי להרוויח מעט כסף…

אחר כך הוחלט על דעת אנשי העיר כי כדאי לשלוח את הצעירים לאזור כפרי עוד יותר. יצאנו עשר צעירות ועשרה צעירים לעבודה במשק מרוחק. התגוררנו בשני בתים, כשעלינו, הבנות, פיקחה רווקה מבוגרת.

כאשר נגזר על כל אנשי העיר לעקור לגטו, היינו עדיין באותו משק מרוחק. רק עשרה ימים לפני שנשלחנו שבנו לגטו, אל המשפחה. אל דירתנו, שהייתה בתחומי הגטו, הגיעו סבא והדודות מאופור, הכפר הגוי, ובחדר האחר הצטופפו אמא, עם הדוד, הדודה ובתם, מאחר שביתם לא נכלל בתוך הגטו. סבתא הביאה עימה מן הכפר שני שקי קמח ושומן אווזים בשפע, כך שמזון לא היה חסר…".

"זמן מה לאחר כניסת הגרמנים היינו צריכים לגור יחד, כל היהודים", מספרת גברת צפורה פישר מבודפשט, "הגרמנים קבעו באילו בתים יצטופפו היהודים, וכדי לסמן את הבית תלו על השער מגן דוד גדול וצהוב – צ'ילוגושה. הבית שלנו לא הוכרז כבית יהודי, ולכן הצטרכנו לעקור מביתנו. חשוב להבהיר שבכל רחבי הונגריה אספו הגרמנים את היהודים מכל הכפרים והמקומות הקטנים שבהם התגוררו, והכניסו אותם לגטאות בערים הגדולות. בבודפשט, לעומת זאת, התגוררנו בבתים המסומנים, ועל היהודים הוטלו הגבלות אין ספור. נדמה לי שאפילו לשחוט בשר לא נתנו…".

"יהודים החלו להבריח את הגבול לרומניה הסמוכה", מספר ר' יעקב שלמה גרוס מגרוסוורדן. "מנהל בית החולים בעיר, יהודי בשם דוקטור קופר, הסתיר יהודים בבית החולים ואחר כך סייע להבריח אותם לרומניה, בעזרת מבריחים גויים. תחנתם הראשונה של הבורחים הייתה העיר אראד ברומניה, שם שיחדו היהודים המקומיים את השלטונות כדי שיאפשרו לפליטים להישאר במקום…".

לא זמן רב שהו יהודי הונגריה בגטו. הזמן דחק לגרמנים, והם החלו מייד בתוכנית ההשמדה. בחודשים סיוון ותמוז תש"ד (מאי-יוני 1944) הובילו את יהודי הונגריה בזרם של רכבות – מזרחה.

רבבות מיהודי הונגריה הובלו להשמדה, לעיתים אף ללא סלקציה מוקדמת. משפחות שלמות, שכלל לא שיערו לאן מובילים אותן – נרצחו ביד אכזרית. רובה הגדול של היהדות הנפלאה והשורשית הזו אבדה, וזאת תוך זמן קצר ביותר. רק המעטים שברחו, שהועברו לעבודה או שזכו לחסות כלשהי – שרדו.

"אחרי פסח קיבלנו דרישות שלום מדאיגות מן הבית", מספר ר' משה גולן מבוניהאד. "אנשי העיירה רוכזו בעיר פייץ' שבה עבדנו, ואחר כך, כשהעמיסו את כולם על הרכבות, נתן לנו המפקד ההונגרי, שהוכיח אנושיות יוצאת דופן, רשות לגשת ולהיפרד מבני משפחתנו.

אני זוכר כיצד נכנסנו לתוך הקרונות. כלל לא שיערנו שזוהי הפעם האחרונה שבה אנו רואים את יקירינו. נפרדנו מאבא ואמא, מאחים ואחיות… חשבנו שהם יוצאים לעבודה, קבענו אפילו שעם תום התקופה הקשה נשוב וניפגש בבוניהאד. אלא שהרכבות הובילו למקומות אחרים לגמרי, ואת בני המשפחה שוב לא ראינו…".

"הובלנו לגטו בעיר מאטסולקה", מעידה גם הגברת חנה גולדברגר מנויגאצ'אד, "שהינו בו מאחרי פסח ועד שבועות, כשלושים אלף איש. כשהעלו אותנו על הרכבות, בדרך לעבודה, כביכול, גילינו כתובות ביידיש: 'מברענט מענטשן' – שורפים אנשים, אבל לא האמנו להן…".

"את רב העיר שלנו, רבי יוסף מאיר טיגרמן זצ"ל, כיבדו גם הגויים", מספר הרב יצחק לויכטר. "בעת שהחלו הגרמנים בגירוש דרש הבישוף מאנשי נייהייזל שישמרו על הרב בתוך מבנה סגור כדי שלא יובל לאושוויץ. 'אם יצא הרב מן העיר – היא תחרב', אמר להם. הרב הושם במבנה אולם הצליח לחמוק ממנו בזריזות מופלאה, אף שהיה למעלה מגיל תשעים, ובתחנת הרכבת הצטרף לאנשי העיר במסעם האחרון. במהלך השנה הבאה נפלו בעיר 20,000 הרוגים מתושביה הגויים, והיא אומנם חרבה…".

"הצטופפנו בחדר אחד בגטו", מעיד ר' מתתיהו ברקוביץ מהיידונאנאש. "והינה, באחת השבתות הודיעו לנו לקחת מעט מלבושים ומזון ולצאת מן הבית. אספו אותנו בחצר בית הכנסת, ולאחר זמן לא רב החלו להוביל אותנו לתחנת הרכבת. שיירת גלות הייתה זו, שיירה עצובה, פוסעת בדממה מעיקה. אלפיים איש ובהם זקנים, ילדים, נשים וכולם בשקט מוחלט, צועדים מול מבטי הגויים דרך של שני קילומטרים. רכבות הבקר כבר המתינו שם, והצפיפות הנוראה… התחנה הבאה הייתה בעיר הגדולה דברצן, שם הובילו אותנו לגג של בית חרושת ללבנים, ושם שהינו במשך כשבועיים. לא אשכח כיצד כאשר הגיע מפקד גרמני צעיר כדי לסקור אותנו נשמעה צעקת 'אכטונג!', וכולנו, מבלי יוצא מן הכלל, הצטרכנו לעמוד דום לכבוד הפושע הצעיר…

בשלב הבא שוב הובלנו אל הרכבות. אמרו לנו שנוסעים לעבודה… הרכבת החלה לנסוע מזרחה, ולבסוף עצרה. הגענו לאוסטריה, והובלנו לכפר בשם רוזלדורף במחוז הולברו. נראה שבגלל מחסור בידיים עובדות נאלצו הגרמנים למתן את תוכניות ההשמדה, וכך נשלחנו לסייע בעבודות הקציר באוסטריה. שוכנו שלוש משפחות בבית אחד. ההורים ושלוש האחיות הגדולות יצאו לעבודה בשדות, ואילו עליי ועל אחי הקטן ממני, כמו על יתר הילדים, נגזר להישאר סגורים בבית. מדי פעם היה שומר גרמני בא לבדוק אם הכול בסדר, אבל כשלעצמנו, כילדים השתובבנו, שיחקנו וגם מזון לא חסר לנו שם. לעיתים הייתי יוצא לעזור בעבודת הקציר והדיש. זו הייתה עבודה מפרכת, תחת חום השמש במשך שעות רבות ביממה…".

מחנות ההשמדה היו בלתי נתפסים. היהודים הפולניים לבושי הפסים נראו כמתים מהלכים, והיהודים ההונגריים, שעד לפני זמן לא רב חיו חיים רגילים, התקשו לקלוט לאיזה עולם הגיעו…

"לפני שעלינו על הרכבת", מעידה גברת מלכה כהנא מסונדוק, "אמרו לנו שנצא לעבוד בערך חודש, אחר כך יחזירו אותנו לבית. כעת אני חושבת, איך האמנו להם? אבל לא היה לאן לברוח. הגויים לא אהבו אותנו… הנסיעה לאושוויץ ארכה כמעט שבוע, וכאשר נפתחו הקרונות קיבל אותנו צבע שחור, ללא שום ירק מסביב: אדמה שחורה, חושך, ומנגלה העומד מן הצד, מחזיק מקל גדול, ועורך סלקציה. מרחוק ראינו ארובה, ממנה יצאו עשן ואש עד לשמיים, וניצוצות… לא ידענו ששם שורפים את עם ישראל…".

…ואז, כשאמרו לא לקחת שום דבר, התעטף סבי בטלית, הניח את התפילין שלו, ואמר שמהם הוא לא נפרד. וכך, נשלח שמאלה, וצעד לקרמטוריום…".

גנזך קידוש השם, עמותה ויזואלית לניצולי שואה

"הרב מנדל היימליך היה דיין בקהילת הספרדים – מתפללי נוסח ספרד", מספר ר' יום טוב ליפא פרידמן ממישקולץ. "כאשר הוא היה נכנס לבית הכנסת וקורא מעמקי נשמתו 'הודו לה' כי טוב…' היו הקירות רועדים. בערב ראש השנה תש"ה הגיע הרב היימליך לאושוויץ. היות שהיה צריך להישלח עם קבוצת אנשים הלאה משם, כנראה למחנה עבודה, הצטווה כמו יתר בני הקבוצה להתקלח ולהתגלח. זה היה לאחר כניסת החג, והרב היימליך פנה אל הרב זילברשטיין, הדיין מוויצן (וואץ), ושאל אותו האם מותר לו להתגלח בראש השנה כדי שיוכל להישלח עם היוצאים לעבודה. (הנשארים נשלחו לקרמטוריום.)

ענה לו הרב זילברשטיין ואמר: 'איזו שאלה זו? הרי מצאנו אצל יוסף הצדיק, שהוציאוהו מן הבור וגילחו אותו, וכל זה התרחש בראש השנה, מכאן שמותר לך להתגלח לצורך הצלת חייך!'…".

"עם תום עונת הקציר, כאשר שוב לא נזקקו לנו, הובילו אותנו שוב לרכבות", מספר ר' מתתיהו ברקוביץ מהיידונאנאש. "זה היה בחודש חשוון תש"ה, נובמבר 1944, כאשר נלקחנו לשטראסהוף – מחנה מעבר באוסטריה, ומשם לברגן בלזן. בברגן בלזן היו מתחמים שונים. אנו, המשפחות ההונגריות, הובאנו לצריפים ושוכנו בהן יחד. תנאי המזון היו זהים לאלו של ההפטלינגים מסביב, אלא שהיינו עם אבא ואמא, וגם מכות לא קיבלנו.

אני זוכר שבהיותי ילד מפונק לא יכולתי לאכול את המרק הנורא שחולק במחנה. אמא ע"ה נתנה לי את הלחם שלה והיא הסתפקה במרק שלי…

ושם, תחת מגדלי השמירה, זרקורי האור המהלכים בשטח, והרעב המצמית שאי אפשר בכלל לתאר אותו, עמדו היהודים המופלאים הללו, יוצאי הונגריה, שהגיעו לשם עם הטליתות והתפילין – והתפללו במניין! אבא, ר' שמואל נסים ברקוביץ ז"ל, גם הצליח להביא מן הבית את הספר 'חוק לישראל', ומדי יום הושיב אותי ואת אחי מנדל בן השבע, בתוככי ברגן בלזן, כדי ללמוד איתו!

ועוד פלא שעד היום איני תופס אותו: בברגן בלזן התארגנו יהודים והשיגו קמח ואפו מצות לפסח! אבא קיבל מצה אחת, וניזון ממנה ומן המרק שחולק – במשך כל ימי הפסח. גם הוא וגם אמא לא הסכימו להכניס חמץ לפה!".

"יהודים מסלובקיה ומפולין, שנראו בעינינו מוזרים עד מאוד, קיבלו את פנינו באושוויץ", מספרת גברת חנה גולדברגר מנויג'אצ'אד, " 'לכי לצד ימין', לחשו לי במהירות, 'את צעירה…'. היינו קבוצה של כחמישים בנות שהגיעו מאותו אזור, אבל מעטות שרדו… הועברנו למחנה עבודה בניישטאדט ובינואר התחילו להצעיד אותנו, קילומטרים רבים בכל יום. בת עירי, אישה אמיצה וטובת לב בשם פרידה כץ, נטלה אותי ואת אחייניתה תחת חסותה. כאשר כשל כוחנו היא עודדה אותנו, כשנחלשנו מרעב פרסה לנו מלחמה, וכשאיבדתי את נעלי בצעדה הנוראה דאגה פרידה המסורה לעטוף את רגלי בסמרטוטים…".

ימי המלחמה האחרונים היו גורליים בעבור רבים, שחייהם תלויים היו על בלימה.

"בתחילת חודש אייר תש"ה (אפריל 1945) הובילו אותנו שוב לרכבות", ממשיך ר' מתתיהו ברקוביץ מהיידונאנאש, "והפעם לטרזיינשטאט. אם לברגן בלזן הגעתי בריא ושמן, הרי שכעת דמיתי לשלד מהלך, ובקושי צעדתי על רגליי. בטרזיינשטאט שוכנו בקסרקטין צבאי גדול, והתנאים היו טובים בהרבה מאשר בברגן בלזן. לא זמן רב היינו שם, משום שהרוסים נכנסו ואנו שוחררנו. זה היה בשבת, כאשר שטפה השמחה את המחנה. אלא שכעת, לפתע החלו כולם לחלות בזה אחר זה, בעיקר בטיפוס הבטן. אני הייתי הראשון שהוצא באלונקה. הועברתי לבית חולים, ולאחר שהתאוששתי יכולתי לסעוד את הוריי ואחי שחלו אחריי. אמא חלתה בצורה הקשה ביותר, וכאשר אנו החלטנו לחזור הביתה, להונגריה, נשארה אמא בבית חולים, כשאחותי שושנה ז"ל סועדת אותה במסירות עצומה במשך כחצי שנה!".

"לאחר שהורטי מיקלוש, העוצר ההונגרי, הודח – עלה לשלטון סאלושי". מעידה גברת ציפורה פישר מבודפשט. "הרדיפות נגד היהודים הלכו וגברו. באחד מימי אוקטובר 1944 הוציאו את כולם מן הבתים והובילו אותנו אל מבנה בית הספר. עמדנו בחצר בית הספר, מצפים ללא נודע. אחרי המתנה ממושכת הובילו אותנו לרומבך שול, בית הכנסת של הנאולוגים ששכן ברחוב רומבך. לנאולוגים היו 'חידושים' משלהם שלא תאמו את רוח המסורת. הם שינו את מקום הבימה, המחיצה בבית הכנסת הייתה שקופה לחצאין ואפילו אורגן הכניסו כדי ללוות במוסיקה את התפילה. תמיד היה מובן שיהודי אורתודוקסי אינו דורך על מפתנו של בית כנסת נאולוגי, והינה כעת הובלנו אל תוכו של הרומבך שול! סבא שלי, שלא עזב אותנו גם שם, אמר בכאב לב: 'כזאת גלות! כזה עונש! שהגיע לי לדרוך על מפתן בית כנסת נאולוגי…', והוא חזר על כך כמה פעמים במשך הימים ששהינו במקום. הדודה דווקא 'הבינה' למה הגיע לה עונש זה. 'זה בגלל שהשתתפתי בחתונה של שכנים נאולוגים', אמרה בכאב לב, 'הם עשו את החופה בתוך בית הכנסת, ומפני דרכי שלום השתתפתי ונכנסתי מרצוני למקום. והעונש – שאני צריכה להיות פה!'.

אחר כך שלחו אותנו חזרה לבית, אלא שחלק מן הבתים כבר היו מחוץ לתחום ואזור שלם הוגדר כעת כגטו…".

משפחת קלמן זכתה באישור מיוחד מן הקונסול השוויצרי לוץ, שמן הסתם עלה בדמים מרובים. האישור נקרא שוצפאס – פספורט מגן, וכך עברה המשפחה לבית מוגן שבעצם היה תחת חסותה של הקונסוליה השוויצרית. לאחר שהוצאו יותר מדי אשרות כאלו, והחסות שנתנו הלכה והתרופפה, השיג הסב "שוצפאס" שוודי, שאותו הנפיק ראול ולנברג, הקונסול השוודי שהציל רבים, והמשפחה עברה לבית שצוין בסמל ודגל שוודי.

ב-16 בינואר הגיעו הרוסים לאזור והחלו בשחרור העיר.

"לאחר שהות של שישה שבועות באושוויץ הובילו אותנו לעבודה בכריית תעלות לטנקים ולחיילים בתוך פולין", משחזרת גברת חנה גלנדואר מבוניהאד, "אלא שלתעלות הללו לא היה שום שימוש משום שהרוסים התקרבו והגרמנים נסוגו. או אז, החלו להצעיד אותנו בדרכים המושלגות קילומטרים רבים. באחד הימים הגענו, כאלף נשים, לחווה גדולה, שם השאיר אותנו המפקד הגרמני לנפשנו ונעלם מהמקום. החיינו את נפשנו בתפוחי אדמה שמצאנו בשדות ובחלב הפרות, ולאחר יומיים-שלושה הגיעו חיילי הווארמאכט הגרמניים, שלא היו אכזריים כמו אנשי הס.ס., והובילו אותנו הלאה, מהלך כשלושים קילומטרים, לעיירה קטנה. בבית הסוהר שאליו הוכנסנו יכולנו סוף סוף לנוח מן הדרך האיומה. קיבלנו מרק ולחם, ולמחרת בבוקר היינו אמורים להמשיך בצעדה, אלא שהרוסים הקדימו אותנו ובאותו יום, ב-25 בינואר 1944, השתחררנו…".

רבים מבין הניצולים ניסו להתחיל את חייהם מחדש בהונגריה, אולם לאחר זמן ראו כי אין תכלית לישיבתם במקום שבו אינם רצויים עוד.

"אחרי השחרור התחלנו במסע הביתה", משחזרת גברת חנה גלנדואר מבוניהאד, "ברכבות, במכוניות וברגל עשינו מסע של קילומטרים רבים, עד שלבסוף הגעתי לבודפשט היישר לבית הדוד מישי באצ'י – קוגלר. בחדר אחד התגוררו הדוד, הדודה וארבעת ילדיהם, ואני ביקשתי רק לפוש ולהמשיך הלאה, הביתה, אלא שהם לא נתנו לי לעזוב את המקום ואירחו אותי בחום. גם אז, שעה שסביב היו קרעי משפחות, פליטים שדופים ושמועות איומות – עדיין לא תפסנו את ממדי החורבן. חשבנו כי אומנם נלקחו רוב היהודים לעבודה, וקיווינו לחזור הביתה ולפגוש בבני המשפחה שנפוצו לכל עבר, וכך יצאנו, קבוצת בנות, חזרה לעבר בוניהאד, כשאת הדרך הביתה אנו עושות על גג הרכבת…".

"אחרי המלחמה חזרנו לנויגאצ'אד", משחזרת גברת חנה גולדברגר, "אבא חזר מן השבי ברוסיה וניסינו להתחיל לבנות את החורבות. בפורים התארסתי, וזמן קצר אחר כך נישאתי לבעלי שיחיה. הייתה לנו כבר חנות, ועוזרת בית, ואף את בני הראשון ילדתי בהונגריה, אבל העיניים היו נשואות לארץ ישראל… המשטר הקומוניסטי מנע את העלייה, וכך הברחנו גבולות, ודרך איטליה יצאנו סוף סוף לארץ ישראל. בשנת תש"ט-1949 הגענו לכאן, כשהדודות, אלו שעלו לארץ עוד ב-1933, מקבלות אותי כבת לכל דבר…".

"בבית בהיידונאנאש כבר המתינו לנו האחים הגדולים", מעיד ר' מתתיהו ברקוביץ. "משה ושייע ופנחס שבו מן המונקאטאבור, ורק יוסי היה חסר. הוא נפל בצעדת המוות, מול עיניו של פנחס, הגדול ממנו, ומת. כמובן הצער היה גדול, אולם מנגד היה זה נס פלאי כיצד שבו ההורים ושמונה ילדים בשלום הביתה אחרי הסער הנורא שעבר על יהדות הונגריה.

אבא והאחים החלו לסחור בנוצות אווזים. קונים ומוכרים, ומרוויחים לפרנסת המשפחה. אלא שהרצון הבסיסי היה לצאת מהונגריה הקומוניסטית. אחי משה ניסה לברוח, ונתפס. הוא נעצר למשך שנה וחצי, אולם לא היה במעצרו כדי להרתיע את האחרים. אחיותיי ושני אחיי הצליחו להבריח גבולות ולעלות לארץ ישראל (לאחר קום המדינה), ובזכותם התירו גם לנו לצאת. ושוב נפגשנו בארץ ישראל, שם בנה כל אחד את ביתו, ובבית של אבא ואמא, ברחוב עמוס, היינו מתאספים ומשוחחים על הימים ההם…".

בארץ ישראל החלו השרידים להתאושש. כל בן עיר היה לקרוב משפחה אהוב, מוסדות תורה מפוארים שהיו מוכרים בהונגריה, חסידויות ומנהגים מבית אבא שבו ופרחו.

דור חדש, הנושא בגאון את המורשת והשמות ההם, גדל לתפארה.

הימים ההם נותרו מטושטשי עשן,

לוטי דמעות, דומה וכמעט נמוגו,

אולם הם צצים ומציצים

מבין קרעי הזיכרונות,

המחשבות, התפילות

ולפתע – – –

קורן חיוכה של אמא,

עיניה הטובות של סבתא,

ניגונו של אבא,

בחיוכיהם, עיניהם ומנגינת הלימוד הקסומה,

של נכדינו,

הדור הבא – – –

סרגל היסטורי

– עד קיץ תרצ"ח (1938) – חיים יהודיים שלווים ורגועים.

– כסלו תרצ"ט (2.11.38) – הסכם מינכן בין היטלר לצ'מברליין, שטחים מושבים להונגריה.

– ניסן תרצ"ט (15.3.39) – פלישת היטלר לחבל הסודטים וסיפוחו, פליטים צ'כים מגיעים להונגריה.

– התדרדרות כלכלית מתמידה במשך כל הזמן.

– אלול תרצ"ט (11.39) – פורצת מלחמת העולם השנייה, פליטים יהודים מפולין מגיעים להונגריה.

– תרצ"ט–תש"ד – שמועות על מעשי הזוועה בפולין מסתננות להונגריה, ולרוב מתקבלות כבלתי אמינות.

– אדר תש"ד (19.3.44) – הגרמנים נכנסים להונגריה.

– ניסן תש"ד (18.4.44) – פקודת גבולות הגטו.

– אייר תש"ד (1944) – יהודים מרוכזים בתחומי מושב או במבנים תעשייתיים ומצפים לשילוחם.

– אייר, סיוון ותמוז תש"ד (מאי, יוני ויולי 1944) – יהודי הונגריה מובלים מזרחה, רובם למחנות השמדה.

– ב' באייר תש"ה (15.4.45) – שחרור מחנה ברגן בלזן ובו שרידים מיהודי הונגריה.

– תשי"ז (1957) – הותר לשארית יהודי הונגריה לעלות לארץ ישראל.