סיום הש"ס הרביעי, במסגרת הדף היומי; הראשון לאחר השואה.

רבי מאיר שפירא זצ"ל

לפני שמונים שנה, בימי ראשית החורף של שנת תש"ו, נערך סיום הש"ס במסגרת הדף היומי, בפעם הראשונה מאז פרוץ השואה. החגיגות נערכו ברגשות מעורבים, שכן רוב אלו שהתחילו את הש"ס במסגרת מחזור זה לא זכו לסיימו. הם עלו על מוקד קידוש השם בשנות חורבן יהדות אירופה. את התחושות הקשות הטיב לבטא הגאון רבי יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל, רבה של תל אביב, שעליו אפשר להמליץ את דברי הנביא המקונן: אני הגבר ראה עני בשבט עברתו. באשר הוא, הגאון הרב פרנקל, ראה את יהדות פולין בימי הודה ותפארתה, ומשכך, ליבו הטהור נקרע לנוכח ידיעות האיוב על חורבנה וכיליונה.

הרב פרנקל, חמיו של נשיאנו הגאון רבי ישראל מאיר לאו שליט"א, נולד בלינטשיץ, פולין, ובגיל צעיר למד תורה מפי הגאון רבי עקיבא אשר גוטפריד, תלמידו של הרה"ק האבני נזר מסוכטשוב. בגיל 13 נשלח ללמוד בוורשה, בהמתיבתא של הגאון המופלא רבי מנחם זמבה, שלמד עימו בחברותא והוסמך על ידו לרבנות בגיל 18, וכן על ידי רבי שלמה דוד כהנא, על ידי רבי חנוך צבי לוין מבנדין, על ידי האדמו"ר רבי יחזקאל הולשטוק מאוסטרובצה ועל ידי הרב שלום שכנא צ'רניאק, רבה של מאצ'יוב, שבחנו אותו במשך ימים ארוכים. בוורשה פגש הרב פרנקל גם את החפץ חיים, שבירך אותו בברכת כוהנים.

הגאון רבי יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל

את המאמר שלפנינו פרסם הגאון הרב פרנקל לפני שמונים שנה, והרי הוא לפניכם מתוך הארכיון של "גנזך קידוש השם".

"וראיתי את ר' מאיר יושב בבית מדרשו עוקר הרים וטוחנן זו בזו בסברא וברכתי עליו ברוך יוצר המאורות".

במילים אלו פתח הגאון מהרש"ם מברזן ז"ל את כתב סמיכתו להעלם הצעיר רבי מאיר שפירא. ואמנם, חכם זה ראה את הנולד כי אור חדש עולה בשמי היהדות.

בהרצאתי בירושלים לפני חמש שנים, ביום השנה לפטירת אותו צדיק, ציינתי דרך אגב כי אפשר להגיד שמיום פטירתו של מהר"ם שפירא התחילה שקיעת שמשה של יהדות פולין עד חורבנה הגמור בימים אלה.

מעת פטירתו של מהר"ם שפירא לא זכינו עדיין לחוג את חגיגת סיום הש"ס כראוי, וכל פעם שאנו מתכוננים לחוג את חג תורה שבעל פה – נוטפת טיפת יגונים לתוך כוס הפורענות של כלל ישראל. בערב ר"ח תמוז תרצ"ח, כשהיהדות החרדית התכוננה לחוג ברוב פאר את חגיגת סיום הש"ס בזיכרון מאיר, המושבה שנקראה ע"ש ר' מאיר שפירא, הגיעה ברגע האחרון הידיעה על הוצאתו לפועל של גזר הדין על שלמה בן יוסף ז"ל והאבל גרם לביטול כל החגיגות, והנה השנה, בשנת תש"ו, אף כי בוודאי לא חלמנו על חגיגות בהיקף רחב, כי איך נשמח אם המחותנים העיקריים אינם, אותם הרבבות לומדי הדף היומי בגולה שנעקרו ונטבחו – אולם חשבנו שלפחות כאן בארצנו נוכל לחוג את חגיגת התורה, שיש בה משום עידוד וחיזוק ללימוד התורה, והנה באו המאורעות הימים האחרונים והפרו את השמחה.

משמת רבי מאיר בטלה שמחת התורה, וזה אפשר לומר בלי כל הגזמה. מי שלא ראה את מהר"ם שפירא בשמחת סיום מסכתא, ועל אחת כמה וכמה בסיום של ש"ס, לא ראה שמחה קדושה מימיו. רבי מאיר הבין את תפקידו של רב בישראל להתחיל את הכל מהשורש ולא להסתפק בדברים שבשגרה, ובראש וראשונה התרכז בחינוך, היסוד והשורש של היהדות. עוד בהיותו רב בגלינא ובסאנוק היתה כל דאגתו נתונה לתלמודי תורה, לשיעורי תורה לרבים אשר ראה בהם מפעל חייו. בכישרונו הדברני המחונן הכניס לליבותיהם של ישראל את הרעיון של "אחדות ע"י תורה", שכל ישראל בתפוצות מסוף העולם ועד סופו ילמדו באותו הזמן ובאותה השעה את אותו דף גמרא, ובזה ראה קשר חי בל ינתק של "אורייתא וישראל", ועם זה יזם את המפעל הכביר של ישיבת חכמי לובלין אשר היה צריך להקים מנהיגי ישראל, כביטויו של מהר"ם ז"ל. מנהיגים בעלי עמדה, בבחינת הכהן הגדול מאחיו, לא כפופי גב ולא מרכיני ראש אלא גדולים בתורה ויראה ועובדים ברשות עצמם, כביטויו: "אני הכנסתי לישיבת חכמי לובלין חמש מאות תלמידים ורק שניים מהם אעשה לרבנים, והשאר למבינים על רבנים".

גם המפעל הזה היה צריך להיות קשור עם הדף היומי, כי תיכן מהר"ם ז"ל שמלובלין ישמע קול התורה ויתפשט כבוד התורה בכל העולם. כל החידושים וההצעות של לומדי הדף היומי היו צריכים להתרכז כאן ועוד הרבה תכניות תיכן האיש, ובתוכן הקמת סניף ישיבת חכמי לובלין בארץ ישראל.

לא אשכח המחזה

לא אשכח המחזה הנהדר בשעה שישב לפני ארון הקודש באולם ישיבת חכמי לובלין מעוטף בטלית ותפילין ולומד עם תלמידיו – אף הם מעוטרים בתפילין, מסכת ברכות עם רבינו יונה, ובהתחילו בניגונו המתוק, "זאגט די הייליגע גמרא, אמר אביי" הרגשתי שזיעזע את כל נימי נפשי. החוויה הנפשית העמוקה מביקורי היחיד בישיבת חכמי לובלין בימי זוהרה בשנת תר"ץ נשארה אצלי לתמיד, אולם אם כי אין מזל לישראל ובעוד האור באיבו כבה פתאום, הרי מפעליו נשארו ועם ישראל שומר עליהם כפיקדון קדוש, שהפקיד להם איש קדוש וגדול הדור, ומנו, רבי מאיר מלובלין.

רשימת תלמידי יח"ל בערך בשנת ביקורו של רבי יצחק ידידיה פרנקל בישיבה.