שלושים שנה לפטירת הרבי מגור, הרה"ק רבי שמחה בונים אלתר זצ"ל, ה"לב שמחה".
ז' תמוז תשנ"ב – ז' תמוז תשפ"ב
ה"לב שמחה" היה איש אלוקים, עובד ה' וגאון מופלא. הוא היה מנהיג נערץ לעדת חסידי גור ולכלל ישראל, ותקנות רבות שתיקן לטובת הכלל והפרט ולרווחתם היו לנכסי צאן ברז לכלל הציבור בארץ ובתפוצות.
ה"לב שמחה" היה בנו של ה"אמרי אמת", התגורר בארץ ישראל בין השנים תרצ"ד–תרצ"ח, ושב לפולין עד לפרוץ המלחמה.
"הלב שמחה עם אביו ה"אמרי אמת"
בנס הצליח להימלט מגיא ההריגה יחד עם בנו הפעוט (כיום, כ"ק מרן אדמו"ר מגור שליט"א) ובתו. כל ימיו היו חטיבה אחת של תורה ועבודת ה', ואת צאן מרעיתו היה רועה בפיקחות ובתבונה מתוך רוך, אהבה ורחמנות.
"רוח הקודש" הייתה גלויה במחיצתו ויהודים רבים מספור נושעו מברכותיו. תולדותיו נערכו בסדרת ספרים נפלאה בשם "אור זרוע לצדיק" ודברי תורתו יצאו לאור בשם "לב שמחה", במספר כרכים.
לכבוד יום הזיכרון נקרא סיפור נהדר הכרוך בדמותם הטהורה של שלושה אדמו"רים לבית גור, צדיקי עולם שהביאו לארץ ישראל את תפארת חסידות פולין המעטירה, שכמעט הוכחדה לגמרי בשנות השואה, ואשר חלקם רב ומכריע בהחייאת עולם התורה והחסידות בשנות התקומה, כאן בארץ ישראל.
רבי שמחה בונים אלתר, האדמו"ר מגור בעל ה"לב שמחה", בצעירותו.
הסיפור, ככתבו וכלשונו, מובא בספרו של הרב משה חיים שיינפלד, "על התורה ועל העבודה" (באדיבות אתר דרשו).
בנסיעותיי ברחבי העולם בשליחותו של הלב שמחה זצ"ל, הכרתי אנשים מעניינים… מחלקם שמעתי סיפורים מאלפים על קשריהם עם חסידות גור עוד מלפני השואה ואחריה. את אחד האנשים המעניינים פגשתי באירופה. בעיר שפעם היתה מלאה ביהודים, בבתי מדרש, בחיי תורה, ועתה אחרי החורבן, נשאר ביתו של ידידי ר' א' כמעט הבית היחידי שאפשר להיכנס אליו. כמובן שבעיר זו היתה כתובתו של ר' א' הכתובת הראשונה לכל שליח של כל מוסד גוראי, הכתובת הראשונה וכמעט היחידה.
לאחר שהגעתי לעיר התמקמתי בבית מלון וצלצלתי. אני כאן. מיד הוא הגיב: "מה, אתה פה? שליח של הרבי? למה לא הודעת לי? למה לא נתת לי הזכות לחכות לך בשדה התעופה?". כמובן שהתנצלתי ותוך דקות הוא היה בבית המלון. ראיתי מולי יהודי אירופאי, מה שנקרא 'מודרני', שהכריז בפני: "אני לשרותך כל זמן שתרצה, יום ולילה, כולל שבת ומה שצריך".
לאחר שיחה קצרה התחלנו לתכנן את עבודתנו בעיר, איך מגיעים אל כל מי שצריך להגיע. פגישה אצל רב העיר, דרשה בשבת בבית הכנסת וכו'. יהודי זה, שהוא סוחר גדול ואיש עסקים אמיד, פשוט יצא לחופשה מכל עיסוקיו ועמד לרשותי לסייע למשימה בלי גבול. רק בלילה, עת הוא החל לשפוך את אשר על ליבו, התחלתי להבין.
"נשארתי יחיד למשפחתי", מספר לי האיש. "שמונה אחים ואחיות היינו לפני המלחמה, ונותרתי אך אני לבדי". וכך הוא מספר לי: "אני נותרתי בזכות ה'אמרי אמת'. לפני המלחמה צריך הייתי להתגייס לצבא הפולני, אך כולם בבית הבינו שכשם שאחי הבוגרים לא שרתו, גם אני לא אשרת. נוסעים לגור, מקבלים עצה וברכה ומסתדרים. אבי לקחני לגור ונכנסנו לקודש פנימה, ולאחר שאבי שטח את העניין אמר הרבי: 'אפשר להישאר יהודי גם כך', דהיינו גם בצבא הפולני.
"אבא הזדעזע, דמעות נקוו בעיניו. אך הרבי אמר. יצאנו מהחדר, וכאמור, אבא מזועזע כולו הלך איתי אל אחיו של הרבי, ר' משה בצלאל הי"ד. אבא חשב שאולי לא הבין את התשובה, או אולי לא הציג נכון את השאלה. גם רבי משה בצלאל היה מופתע מהתשובה שאבא קיבל, וכך נכנסו חזרה אל הרבי רבי משה בצלאל עם אבא ביחד. ה'אמרי אמת' אמר חרישית: 'הרי כבר אמרתי את דעתי, שאפשר להיות יהודי גם בצבא הפולני'. שוב זעזוע, אבל הפעם כבר הכל ברור. תשובה חד משמעית ברורה. אין מה לעשות.
"אך אבא שהיה חסיד נלהב לא יכול היה להשלים עם הגזירה. התגייסות לצבא פירושה גילוח הזקן, גזיזת הפאות, כי אין להתגייס לצבא עם פיאות וזקן, ואבא פשוט לא קיבל זאת, ובמר לבו נסע איתי אל אחיו, דודי שגר בורשא כדי להיועץ בו. הדוד גם הוא היה המום ולא הבין מה הולך פה, וכך נסענו כולם בחזרה לגור, אבא עם הדוד ואני, ושוב נכנסים לקודש פנימה. הדוד שהיה מבוגר יותר ניסה להעביר לרבי את הזעזוע, והרי כל האחים לא שרתו, תמיד הרבי נתן עצה וברכה ותמיד זה פעל ועזר. הרבי שמע ולא אמר יותר מילה אחת בעניין זה. פשוט לא הגיב".
ממשיך היהודי: "נסענו הביתה. בבית היה תשעה באב. האם בוכה, האבא מזועזע. אבל כך הרבי אמר וכך עושים". ערב לפני הגיוס מביאים הביתה ספר שמגלח לר' א' את הזקן, מקצץ את הפאות, ובבוקר – ללשכת הגיוס.
"שבועות מספר לאחר מכן פרצה המלחמה וכל פלוגתי נפלה בשבי. מעולם לא העלו הגרמנים בדעתם שיהודי משרת בפלוגת חיילים זו, וכך ניצלתי מהשואה האיומה שפקדה את הוריי, אחיי, אחיותיי ודודיי. נותרתי רק אני לבדי".
דמעות בעיניו. אנו כבר עמוק עמוק בתוך האשמורת השניה והוא אינו מרפה וממשיך: "נשארתי בודד. חזרתי הביתה, אין אף אחד. שמעתי שה'אמרי אמת' בירושלים, והרי הוא הציל אותי, הוא משכני בציציות ראשי מתוך התופת, אך איך נוסעים לירושלים? אין לי פרוטה ואין לי איש בעולם. אני לבדי. כשהגיעה ידיעת האיוב שה'אמרי אמת' הלך לעולמו ישבנו בלודז' קבוצת ניצולים ובכינו כעל חרבן בית מקדשנו. שהרי קשה לישראל פטירת צדיקים כשריפת בית ה'. ידיעה זו היתה בשבילנו אסון על אסון. עשינו כל מאמץ לחסוך כל פרוטה ולהגיע לירושלים, וגם זאת לא עלתה בידינו".
לאחר המלחמה הציעו שידוך לר' א' והוא נישא, ברצותו להקים משפחה כמצבה למשפחתו ומשפחת זוגתו שכולם נכחדו בשואה. אך הוא לא זכה לילדים. הוא כתב קויטל רווי צער וכאב ל'בית ישראל' לירושלים. בקויטל כתב: "בשביל מה הציל אותי אביך מהתופת אם חלילה אין לי ילדים? בשביל מה היה כל המאמץ?". ואמנם לאחר שבועות מספר הגיע חזרה מכתב מירושלים ובו ברכה לילד.
אנו כבר בסוף אשמורת שניה, והאיש פורץ בדמעות שליש ומסביר לי שהוא שגה בזה שביקש בקוויטל ילד, והרבי אכן ברכו בילד. "מדוע לא ביקשתי 'ילדים'? בסיעתא דשמיא נולדה לי בת, וב"ה יש לי בת, אבל בתי כבר בוגרת ולא הצלחתי להשיאה", והוא שוב פורץ בבכי. "בשביל מה היה כל המאמץ של ה'אמרי אמת' להצילני מהשואה, והמאמץ של ה'בית ישראל' לברכני בילד, באם איני מצליח להשיא את בתי היחידה?" הוא התחנן על נפשו שאזכיר את כאבו בפני ה'לב שמחה' שיצליח במהרה להשיא את בתו.
כמובן שהבטחתי לו שכך אעשה. הוא עשה המון כדי לעזור לי והוא גם נתן התחייבות אישית גדולה עבור אחד ממוסדותינו וכו'. חזרתי לירושלים, ובהעלותי את העניין בקודש פנימה, ה'לב שמחה' מאד התעניין בכל הפרשה וכמובן נתן ברכה להצלחה וכו'.
שבועות מספר לאחר מכן הגיע אותו יהודי לארץ. הוא צלצל אלי וביקש שאתלווה אליו לביתו של הרבי ה'לב שמחה'. כמובן שלא יכולתי לסרב. בחדרו של הרבי הוא פרץ בבכי ושטח את סיפורו: "אביך הציל את חיי, הצילני יחיד מכל בני משפחתי. אחיך ברכני בילד, ואמנם יש לי רק אחד. ומה בקשר אליך, הרבי? ממך אני מבקש שאזכה במהרה להשיא את בתי ולראות ממנה נחת"…
האדמו"ר רבי שמחה בונם אלתר מגור נואם בסיום השס
הייתי המום. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אך תמימותו של האיש, אמונתו החזקה, היא שנתנה לו את הכח לטיעון כה מקורי וחזק זה. הרבי שלח חיוך טוב ואמר: "בקרוב, בקרוב יהיה זיווג ויהיה לך נחת".
תקופה קצרה לאחר מכן חגגנו ביחד את הנישואין ברוב פאר והדר… אין צורך לומר שהיהודי הפך להיות השגריר שלנו בארצו ובעירו ומאז מוסדותינו ברוך ה' נהנים ממנו רבות.
