מנגד תראה: קפריסין – התחנה האחרונה

מסע של כמיהה וכיסופין, המשך והתחדשות בעקבות המעפילים

מאת: גב' דבורה סורסקי

גנזך קידוש השם פותח במיזם ייחודי לציון 73 שנה לסגירת מחנות המעצר בקפריסין ולסיום גלות קפריסין. הגנזך מציג מבט מחודש המעלה על נס את העמידה וההתמודדות היהודית בתחנה ארעית זו שהפכה להיות אבן ובניין.

תמונה אחת ודורות

חופה, חתן, כלה וידידים – זוהי תמונת חתונה יהודית קלאסית, כאלה שנצטברו במאותיהן באלבומים משפחתיים. אולם התמונה שלפניכם נושאת סיפור קצת אחר: חתונה בינות לצריפי מחנות קפריסין הלוהטים וגדרות תיל. לעת בין ערביים, מול חולות הים, עמד קומץ אנשים שהתנערו מהאפר והניחו לבנים בבניין העם. סיפור התמונה הוא סיפור של חיים ותקומה, עוז ונחישות. זוהי בעצם ההתגלמות של עוף החול היהודי ושל קול מבשר.

"אם אשכחך ירושלים", נשמעה הקריאה שהתמזגה עם ניפוץ הכוס ואיחולי מזל-טוב לחתן ולכלה. הרב יוסף יו"ט ויזל ומרת בריינדל גוטמן באו בברית הנישואין בערב שבת, י"א בטבת תש"ז. מכל עבר התנגנו המילים עתיקות היומין: בואי כלה, בואי כלה, קומי צאי מתוך ההפכה.

השידוך נארג על ידי מכרים ובני משפחה, כמקובל בריכוזי העקורים. ר' יוסף, יהודי ירא שמיים ולמדן נודע, עסק באפייה ובבישול, שכן קומץ קצבת המזון לא השביע את הארי, וכלואי המחנות דאגו להרחבת בסיסי המזון.

 כך פשטה השמועה: יאכלו ענוים וישבעו. ר' יוסף היה מבשל בלילות שישי ממטעמי שבת, וכולם היו באים לקיים "טועמיה חיים זכו". הוא היה עובר בין הצריפים ומחלק מתבשיליו, וכך גם הגיע לצריפי הבנות. אצילותו ויראתו הקסימו את כל הסובבים, וכך התגלגל רעיון השידוך על ידי המכרים ובני המשפחה. את הבירורים המרכזיים עשתה האחות הצעירה, רבקה, ובשעה טובה הצלחת נשברה. אבל בזאת לא מסתיים פרק הנתינה והערבות של רבקה (עומדת בתמונה לצד הכלה). משנביט מקרוב בתמונה נבחין בבוהק ובחן של שמלת הכלה. מניין במחנה מעצר שמלת כלה?

רבקה האחות רכשה את מקצוע התפירה בשנות נעוריה בסלובקיה, ומופע הבכורה של כישוריה היה כשתפרה את שמלת החתונה לאחותה בריינדל, הכלה המדוברת. אך עדיין נותרה שאלה: מהיכן הושג אריג?

האוהלים היו רכוש חשוב בקפריסין, ומהם נתפרו בגדים, מפות ועוד. האוהל היה מורכב משלוש פיסות אריג, עם שכבה חיצונית מבד חאקי, ושכבה פנימית של בד כותנה לבן, ששימש כבסיס ליצירת שמלות כלה. לא רק שמלה אחת נתפרה, אלא שמלות רבות, וגם השמלה של בריינדל כיכבה בחופות רבות.

בין שלל יצירותיה של רבקה נמנתה אף פרוכת שלא הגיעה לשלב הגמר, מאחר שרבקה כבר קיבלה רישיון לעלות לארץ ישראל.

הגברת רבקה, לימים שלומוביץ, הקימה משפחה לתפארת ונודעה כתופרת יוקרתית בחיפה.  

עוד יישמע בחוצות קפריסין: המשפחה היהודית – בניין על גבי חורבות: "רב נחמן בר יצחק אמר: כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים" (ברכות ו ע"ב).

השמלה הבוהקת ומצהלות החתונה הם סיפור אחד מיני רבים שמתארים לנו את פלא התחייה היהודית, ודומה שכך גם חשו עצורי המחנה בכל אירוע מסוג זה:

כולם התאספו בשעה הקבועה והחתן והכלה נעמדו מתחת לחופה, והנה אני רואה שמופיעים ההורים מהעולם העליון משני הצדדים ונעמדים על יד החתן והכלה. הרה"ג רבי יעקב בן ציון רוטנר מסדר קידושין, ודמעות נראות בעיני המוזמנים. המעניין שבדבר הוא שדווקא פניהם של ההורים מהעולם העליון זוהרים וצוהלים מרוב שמחה, שזכו שילדיהם ממשיכים את דרכם (שערי אהרן: ההסתר והגלוי, הרב אהרן רוטר, עמ' קכב).  

מנגד תראה את הארץ: גירוש קפריסין – 1946–1949

משנדמו קולות המלחמה, בקרב הפליטים התגברה הדרישה: פנינו לארץ ישראל, לא עוד נתהלך על אדמה שקול דמי עמנו זועקים ממנה. זרם מעפילים הגיע לחופי ארץ האבות. גלי רדיפת היהודים חצו יבשות ולא דילגו על הקהילות בצפון אפריקה, כך שגם משם היו עולים.

אך שעריה של הארץ היו נעולים בשל המדיניות הבריטית, שמוביליה היו אטלי, ראש ממשלת בריטניה, ושר החוץ בווין. המציאות הכמעט יום יומית בנמלי הארץ, של אוניות גדושות במעפילים שכל חטאם הוא הרצון להגיע למכורתם, לא ריככה את אטימותם: המעפילים הובלו למחנה מעצר עתלית.

באוגוסט 46' הוחלט על ידי הבריטים על "מבצע איגלו" – גירוש מעפילים לארץ גזרה: קפריסין. פיצוץ מלון המלך דוד, שפגע ביוקרת השלטון הבריטי, והצפת מחנה עתלית במעפילים – היו הזרז להחלטה. הבריטים ראו בגירוש קפריסין פתרון זמני. מונטגומרי, ממעצבי המדיניות הבריטית, חשב כי הגירוש ישים קץ לעלייה. תקווה זו התבדתה.

לא רק שידי המעפילים לא רפו, אלא שההעפלה התגברה: שלושים ותשע אוניות גירוש הגיעו לקפריסין כשססמת המעפילים היא "קפריסין – ערב א"י". העצורים נכלאו בשנים עשר מחנות. חמשת מחנות הקיץ היו סמוכים לפמגוסטה בקראולוס. מחנות אלו היו בנויים מאוהלים, עבור שהייה קצרה, לפי התפיסה הבריטית שההעפלה לא תחזיק מעמד. לאחר שזרם המעפילים גבר החלה תקופת "מיסוד המחנות". לקראת חורף 46' נבנו שבעה מחנות חורף עם צריפים מפח שאפשרו שהייה ארוכה יותר, בדקהליה וקסילוטימבו, סמוך ללרנקה. במספרים, 52,000 איש נכלאו בקפריסין ועוד 2,200 תינוקות נולדו בקפריסין.

קפריסין – שבעיני הבריטים נועדה לכליאה ולהחלשה – הניבה תוצאה לא צפויה. דווקא שם, באדמת הטרשים, צמחה התקומה. תחנת ביניים זו שימשה כנקודת זינוק ותשתית לביסוס מעגלי החיים היהודיים.

קולות רבים הדהדו על פני הים: לימוד תורה וישיבות, שבת ומועד, מפעלי חינוך, ופרק במנהיגות ובערבות הדדית שאין לו אח ורע.

הניצולים היו בלתי שייכים לאותו עולם, בעצם – בלתי שייכים לשום מקום. עקורים היו מכל דבר: עקורים מביתם ומסביבתם, עקורים משמותיהם וממשפחותיהם, עקורים ממקצועותיהם ומהשקפותיהם, עקורים מתוכניותיהם ומרצונותיהם, עקורים מאתמול וממחר, עקורים מכול…

ואולם, באלבום התמונות שלהם לא הונצחה תמונה זו לזמן ממושך. תמונת המצב לאחר חודשים מספר הראתה אותם שונים, פניהם קדימה למרות הכול!… מדובר בקומץ אנשים, ניצולים מהתופת הגדולה ביותר עלי אדמות, "אודים עשנים", שבורים, רצוצים, עקורים וחסרי כול, שהפכו תוך זמן קצר לציבור דינמי, בעל חזון ועתיר במעש – בכל שטחי החיים ובתחום החינוך בפרט, ששיקמו את עצמם במהירות ובסופו של דבר הם אלו שבנו מחדש את עם ישראל! (א' פרבשטין, בסתר רעם, 463–464).

סיפור ההעפלה, הכמיהה והכיסופים הוא סיפור של העם של כולנו.

תודה רבה לרב שלמה שלומוביץ, ששיתף אותנו במידע ובתמונות     

אתם מוזמנים ליטול חלק ביצירת תמונות מופת ולשתף אותנו בסיפור משפחתי על ההעפלה או על מחנות המעצר בקפריסין. שתפו אותנו בחפצים, בצילומים ובתמונות שמספרים על משעול הגבורה של אלו שבזכותם אנו כאן. פנו לגנזך בכתובת [email protected] או בטלפון: 035703018 – חנה. אפשר גם להשאיר הודעה ואנו נשוב אליכם.