מהבית אל הגטו, ומממנו הלאה....- הונגריה

במשך שמונה ימים עד פרסום הצו לעבור מהבית אל הגיטו, עד שהגיע תור משפחתנו, ניסינו לנצל כל רגע מהזמן שעוד נותר לנו להכנות. דבר ראשון לקחנו שלמה ואני את הפמוטים של אמא ו, והעלינו אותם לעליית הגג והסתרנו אותם במחבוא שהכנו שם. ובמשך  כל אותו שבוע עסקנו במיון חפצים מה לוקחים איתנו ומה משאירים.

הרבה דמעות נשפכו בימים אלה בביתנו... נולדנו בבית הזה וגדלנו בו וכעת צריך להפקירו!. אמא תפרה לכל אחד מאיתנו תרמיל גדול וגם תרמיל קטן, ובהם שמנו את החפצים שחשבנו שהם בנחוצים ביותר. הגיע זמן העזיבה. ארגנו עגלה גדולה, והעמסנו עליה את כל החפצים שבחרנו. נפרדנו  מהבית שבו נולדנו, גדלנו וחווינו חוויות של עצב ושל שמחה. כולנו ביחד דחפנו את העגלה. אני שהייתי אז בן 14, אחותי שהייתה בת 11, שלמה האח הגדול,  עם אבא ואמא שלנו.

בדרך לגטו הלכו אתנו בני כל שאר המשפחות היהודיות שגרו ברחובנו, חלקם עם עגלות ואחרים נושאים צרורות על גבם ובידיהם. לא ידעתי אז שיעברו  50 שנה בטרם אראה שוב את סעליש ואת הרחוב שבו גרנו.

הגענו לשם....

ביום שני כ"ט באייר תש"ד (22 במאי 1944)  הגענו לאושויץ. ציוו עלינו לרדת מן הקרון במהירות ולהשאיר את כל החפצים שלנו בפנים. התחלנו לרדת. בחוץ קידם את פנינו זרזיף דק של טיפות גשם .ראיתי שאבא שלי חלש ביותר ומיובש לגמרי, כי את מעט המים שחילקו בנסיעה הוא נתן לנו...עזרתי לאבא לרדת מן הקרון, השארתי אותו על יד הדלת ומהרתי לערמת חפצים גדולה שראיתי מולי. היו אלה חפצים של נוסעי הרכבת שקדמה לנו. מתוך הערמה הרמתי ספל קטן וחזרתי אל אבא שעמד שעון על דלת הקרון. ביד שמאל תמכתי באבא וביד ימין החזקתי את הספל- ואכן הצלחתי לקלוט לתוכו כמה טיפות מים שנזלו מגג הקרון. הגשתי את הספל לאבא, כדי שיצליח להרטיב את שפתיו... תוך כדי כך קלטתי שאני מצליח לראות את אמי ואחותי. הן נעלמו מעיניי. מאז לא ראיתי אותן עוד... לא נפרדתי מהן.

אחרי השואה, כשספרתי לחבריי את הקורות אותי  עם אבי, את קיום מצוות "כיבוד אב" שזכיתי לקיים בנותני לו כמה טיפות מים- אמרו לי החברים שבזכות המצווה הזאת נצלתי ונשארתי בחיים. כשאמרו זאת, הרגשתי שבי התקיים הדיבר החמישי:"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך..."

                                                     (חלצת נפשי ממות- יוסף זלמן קליינמן)

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד