יום הכיפורים במחיצת האדמו"ר משידלוב בפלשוב
מחנה האימים פלשוב, מקום שעבודות כפייה ומוות משמשים בו בערבוביה.
היה זה יום הכיפורים. למזלנו עבדנו אותו יום במשמרת לילה, כך שבמהלך היום היינו משוחררים לתפילות. אתנו בצריף היה כלוא האדמו"ר משידלוב, והוא שימש לנו כשליח ציבור.
התחלנו בתפילה, כשדמעות חונקות את גרוננו, ללא מחזורים וללא ספרי תורה, ללא טליתות וללא ארון קודש. כך, חסרי כול, ניצבנו לשפוך שיח לפני בורא עולם, שיחתמנו לחיים, כשמשמעות הדברים חרותה עמוק בבשרנו. כל אחד מאתנו לא ידע מתי יבוא תורו ויומו האחרון.
כמלאך אלוקים ניצב לפנינו השידלובר. גופו אמנם כאן עמנו, בגיא הצלמוות, אך ניכר היה שרוחו הנישאה משוטטת בעולמות עליונים. מעיין הדמעות נפרץ אצל כולנו, אך את סביבותיו של הרבי קשה לתאר; סביב מקומו נקוותה שלולית של ממש, שתוכנה היו דמעותיו הטהורות שהגיר בתחינה לפני ריבון העולמים. התחלנו תפילת מוסף, ובהגיענו ל"ונתנה תוקף", תפילה שתמיד מביאה לידי רגש גדול, המו הרגשות ועלו ביתר שאת. "כבקרת רועה עדרו" - את זאת חווינו לא אחת, כאשר היינו ניצבים במפקד וכל עשירי, החמישים או המאה, היה נלקח להרג...
התפילה גודשת ועולה מתוכנו, אך לפתע עוברת השמועה: "פינקלשטיין איז דו!". פינקלשטיין, הקאפו האכזר, אותו יהודי שמכר את נשמתו לשטן, זה שלא היסס להרוג ולטבוח באחיו היהודים, בא לבדוק מה קורה בבלוק שלנו. מיד עם שמענו זאת שמו הכול את עצמם כישנים, כי נפל פחדו של הקאפו עליהם.
ניגשתי אל השידלובר-רב ולחשתי לו "פינקלשטיין איז דו" - הקאפו כאן, אך כאילו לא אמרתי דבר. חזרתי על דבריי פעם ופעמיים, אך חשתי כי אני מדבר אמנם אל בשר ודם, אך רוחו הגדולה איננה לצדי. החלטתי להתייצב לצדו של הרבי, וכי טוב אני ממנו? מה שייעשה בו - ייעשה גם בי.
בפחד רב הבטתי אל כיוון הפתח שבו נעמד הקאפו, כשהוא מתבונן ברבי משידלוב. לפתע הוציא הלז, אותו יהודי שירד לשפל המדרגה, ממחטה מכיסו ומחא דמעה נסתרת. "מאכט וייטער", תמשיכו הלאה, הוא אמר, ועזב בדממה את המקום. ניצלנו.