התפילין שהצילו

עדותו של מר אליהו הרמן

בשבת בבוקר, ה- 5 במאי 1945, במחנה שבו שהיתי, מטהאוזן, נשמעו הקריאות כי הגרמנים ברחו מן המחנה, אנו חופשיים. הסתכלתי סביבותיי ואמרתי לעצמי: אני מוכרח לעזוב את המקום, שאם לא כן אהפוך לחלק מאלפי הגוויות הזרועות כאן.

נטלתי עמי את חברי, וכמובן לא נטשתי את זוג התפילין שלי שהחבאתי תדיר במכנסיי ובאורך נס ובסיעתא דשמיא מרובה נשארו בידי ולא נלקחו בידי הגרמנים.

עזבנו את שטח המחנה והתחלנו לצעוד ביער בלי לדעת להיכן אנחנו צועדים ולאן פנינו מועדות.

לפתע צד את עיניי בצד הדרך ג'יפ גרמני הפוך, ולצדו על הארץ שכוב איש אס. אס. התקרבנו למקום וראינו כי הנאצי מת. על הרכב היו מוטענים עשרות מדי אס. אס. חדשים. החלטנו על אתר להחליף את בגדי האסירים המזוהמים שלבשנו במדים הנאציים החדשים והנקיים, ואת תפיליי הכנסתי לתוך הכיס.

המשכנו ללכת במעבה היער, כשלפתע נשמע קול רכב נוסע, נתקפנו חרדה וחברי אמר לי: כעת יבואו הגרמנים ויהרגו אותנו. אמרתי לו: ואולי יראו את בגדינו ויחשבו אותנו לגרמנים...

הרכב נעצר במרחק קטן מאתנו, חברי נחבא בין העצים, ואילו אני הייתי גלוי לעיניהם.

היה זה רכב בלתי מוכר, ובתוכו ישבו חיילים לובשי מדים. גרמנים הם לא היו, זאת ראינו, אך לא ידענו מה טיבם. הם קפצו מהרכב עם נשק שלוף, כשאני מרים ידיים לאות כניעה. צעקתי לעברם: ג'ודה, יודה, עברי. והם לעומתם דרשו "דוקומנט" - מסמכים. שוב חזרתי ואמרתי אני יהודי, ג'וד, עברי... אך הללו לא הבינו את כוונתי. הכנסתי את ידי לכיסי, כדי להוציא את התפילין, אך החייל האמריקני חשש כי אני עומד לזרוק לעברו רימון, ושלף את התפילין מתוך הכיס שלי. הוא התבונן בי בתדהמה, ושאל בשפה עילגת: "דו ביסט א יודה"? אתה יהודי? השבתי בחיוב. דאווען? הוא שאל בשנית, האם אתה יודע להתפלל? ואחר כך קרא "שמע ישראל" קפצתי אחריו וזעקתי בקול "ה' אלוקינו ה' אחד"! חשתי כי זהו המשיח שעומד לפני. החייל האמריקני, שהיה יהודי, חיבק ונישק אותי, ואני פרצתי בבכי, בכי שכלאתי כל אותן השנים. תפיליי הצילו את חיי!