צהלת חסידותו על פניו המאירות

קווי אור דקיקים ממסכת חייו המאירה של החסיד רבי יוסף מאיר זיידל ז"ל

זה היה בתקופה האחרונה לחייו הארוכים-מרתקים.

שנותיו המבורכות נשקו לתחילת העשור התשיעי, ופרק הסיום למסכת החיים נלמד בבית החולים 'שיבא' בתל השומר. כמסכת חייו כולה היה גם פרק הסיום לימוד לדורות ולאורות, להורות כיצד מסיימים חיים. הצאצאים הקיפו את מיטתו באהבה רבה, חופנים ברגבי תודעתם את השבועות האחרונים, למשמרת.

על מיטה אחרת בקצה החדר שכב יהודי שאינו שומר תורה ומצוות בשם סטפן, שחייו השׂביעוהו מרורים ולענה. מפליטי ושרידי המחנות היה סטפן הישיש ששכב על ערש דווי, מלופף כאבים ומכשירים. זיכרונותיו מאותם שנים צפו ועלו גם עתה, ממרחק של חמישים שנה, במחלקה של בית החולים הישראלי. באנקת ייסוריו לא עצר כוח וגם מוח והחל מדבר מרה וסרה נגד חשבונו של עולם, בדיבורים שאין אוזן יהודית שומעת.

עוד ההוא מדבר ומצווח ומגדף בקול לא לו, נשמע לפתע קולו החלוש של הסב רך המבע ואציל הדיוקן והוא מלחש דבר מה. הנכדים מיהרו לרכון ולספוג למבוע נשמתם לחלוחיות אחרונות של סב דגול. תרופות הרגעה וסמי טשטוש שהרוו את גופו למען לא יחוש בכאביו המרים רק הסירו את הלוט רב השנים וחשפו זהרורים נוספים מהאור הכבוש שהותך כל השנים בכור חביון הסבא.

"ריבונו של עולם הוא עדי", לחש הסב, החסיד רבי יוסף מאיר זיידל, בעמדו על המפתן, טרם ישחק ליום אחרון, "ריבונו של עולם הוא העד שלי, שבכל ימי חיי לא עלה בי הרהור אחד של טענה על ריבונו של עולם. לא כשחטפו מידי את בתי היחידה וירו בה לנגד עיני עם אִמה ביום אחד, לא באושוויץ, לא בגטו לודז', לא כשירו באחי עם שבעת ילדיו, מעולם".

לחישתו שבקעה צרודות מענני הדמדומים המאודמים של השקיעה העצובה, הזריחה אור גדול בחדר הבֵּית-חוֹלִימִי המריר. "פעם אחת", המשיכה גחלת חסידותו הבוערת ברמץ גופו הכבה ללחוש את כנותה עד תום, "פעם אחת, ביום השחרור, הייתה לי שעה אחת של ייאוש, לא טענות, רק ייאוש. שעה אחת. אני מאמין באמונה שלמה שהקב"ה עשה לי זאת כדי שיוסל זיידל לא יוכל לטפוח על בני מעיו ולהתגאות שמעולם ולעולם לא התייאש".

- - - הלא דבר הוא שססמת חייו הייתה, בכל במצב ובכל צרה וצוקה: "אבער, א דאנק דעם רבונו של עולם" [אבל, תודה לבורא כל העולמים].

כמה טוב שיש כסף בבית - - -

והיא - אמונתו התמימה והיוקדת בבורא עולם ובצדיקים ששתל בכל דור ודור - היא שעמדה לו לעבור את שנות הזעם המרות, לאבד את אשתו ואת בתו היחידה שנולדה לו אחר שש שנות ציפייה, לרעוב ולסבול את ייסורי גטו לודז', לאבד את משפחתו המורחבת, לבנות את עולמו מחדש בישימון נכר ובגלות רחוקה, לתלוש את ילדיו הקטנים מלבו, לב מוצל מאש, ולשלחם להתחנך בארצות רחוקות - מבלי שאמונתו תישרט או תיפגם מכמות שהייתה בנערותו ובשנות אברכותו שלפני המלחמה, עת היה מקושר בכל נימי נשמתו לאדמו"ר בעל ה'אמרי-אמת' מגור זיע"א ומבאי ביתו הקרובים של בנו הק', שלימים מילא את מקומו בהנהגה, האדמו"ר בעל ה'בית ישראל' מגור זיע"א.

הרה"ח ר' יוסף מאיר זיידל נולד לאביו, איש חסיד ומתמיד עצום, מוה"ר יצחק איציק זיידל, שהיה מחשובי חסידי גור בעיר קאליש שבה התגורר ודבוק לרבותיו מרנן בעל ה'שפת-אמת' מגור זיע"א, ואחריו בקודש בעל ה'אמרי אמת' מגור זיע"א.

העוני שלט בחייהם שלטון נטול מיצרים. חסידותו ושקדנותו של האב ריחפו מעל תהום העוני ובהן נאחזו בני הבית. "העוני היה כה רב", סיפר לימים, "עד שלבר מצווה שלי שחל ביום כיפור לא העזתי לבקש דבר מה מלבד סידור. רציתי סידור משלי שאתפלל בו בחשק. אבל גם לזה לא היה לנו כסף בבית". שאיפת הסידור הולמת את אישיותו הרגשנית שהייתה מתלהבת לכל דבר שבקדושה, ובהיותו בעל בכי היה מרווה את תפילותיו בדמעות שליש.

ומעשה באחד מימי ערב שבת שהצליחה אם הבית לתווך עסקת פרווה וקיבלה בשכרה קומץ רובלים לפרנסת הבית וכלכלתו. נכנסה האם לחדרו של אבי המשפחה, ר' יצחק איציק שישב על תלמודו, הניחה רובלים על השולחן למען יכלכל בהם את ילדיו ויפרנס את הבית. ר' יצחק איציק תופס את המטבעות בהתרגשות ומפטיר, "יש כסף, אני נוסע לשבת לגור, לרבי". אימה גדולה נפלה על אם המשפחה אשר דאגה לנפש הילדים הרכים וביקשה להקל מעט ממעמסת העוני. היא הביעה מורת רוח על ההחלטה לקחת את הכסף לנסיעה, אולם רבי יצחק איציק כמו התחנן על חייו, "חמש שנים לא הייתי בגור, חמש שנים, במטותא". כה גדלה הדחקות עד שחמש שנים רצופות לא קרה שהצטבר סכום לכיסוי הוצאות הדרך לגור.

נתרצתה האישה הכשרה והכינה לבעלה החסיד את מרכולתו ותשלחו לכור מחצבתו ומקור מחייתו. "עם זאת, הייתה יושבת עמנו כל השבת וסופקת כפיה בצער, הלמאי הערמתי עליו קשיים ולמה זה הבעתי התנגדות בתחילה?!", סיפר בגעגועים.

כשבא החסיד רבי איציק לגור, נטמע בין החסידים הרבים והכין את עצמו לקראת שבת במחיצת הצדיק. בשולחן קודש של ליל שבת, בעודו טמון במקום כלשהו וצופה פני רבו, נשמע פתאום הקול: 'יצחק קאלישער'. מבלי שיספר לאיש דבר מה על אודות תלאות נסיעתו והמחיר היקר ששילם בעדה, הורה הרבי לתת לו מתת 'שיריים' את מנת הדגים שהייתה בצלחתו.

ולמה נקרא שם האב וכינויו 'פאה' בלשון חסידי גור בקאליש? על שם היותו היחיד שהלך תמיד בפאותיו המשתלשלות על דיוקנו, ועל שם שישב שעות ארוכות בבית המדרש מעל הגמרא וממולל פאתו בלימוד נלהב.

השמועה ש'הולידה' פיוס

ויגדל הנער יוסל ויסתופף בצל החסידים ואנשי מעשה. עושה שעותיו בשטיבל הגוראי אשר בקאליש, מתהלך בינות זקני החסידים ושותה בצמא את דבריהם. כחבריו בשטיבל נקשר גם הוא בכל עצמותיו וגידיו לרבי היושב בגור. אין כסף בבית, אך יש רצון בוער בלב ומכתת הוא רגליו בצעדים מתרוננים מקאליש לגור, גם כשאין מצלצלים לנסיעה בעגלה או ברכבת.

ככל שמתבגר הוא יותר הרי הוא מאריך שבתו בגור ומתחבב על זקני החסידים ועל בני משפחתו של הרבי. קשר מיוחד קושר הוא עם בנו של הרבי, ה'בית ישראל', המכניס אותו לאחת מהחברות שהנהיג בפולין שלפני המלחמה ומפקח עליו מקרוב.

עשרות שנים יחלפו ודמויות ההוד שהתהלכו בחצר גור כמו נותרו לתחייה בפיו של ר' יוסף מאיר זיידל הפותח שערים לבני הדור הצעיר ומכניס אותם בחיבה לארמון שעלה למרומים. מדבר הוא ביראת הרוממות ברבי האמרי-אמת, אשר לקיום דבריו היה רץ במסירות נפש, מספר על הרה"ק הרב מבענדין שאמר לו באחת ההזדמנויות כי תלמידו הוא, מזכיר בחדוות קודש את הרה"ק רבי משה בצלאל אלטר הי"ד, אחיו של הרבי, מזכיר את הנהגותיו ואומר אמרות בשמו. גם הפסוק 'אשרי האיש אשר לא ישכחך', שהיה שגור על פיו של מורנו הרה"ק רבי נחמיה'לה אלטר מתנגן מפיו של ר' יוסף מאיר בהתרגשות בעת הפלגתו לאחור. כולם כמו ליוו אותו כל חייו. מורנו הרה"ק רבי מנדל מפאבניץ הי"ד, אחיו של הרבי האמרי אמת, ר' בן ציון אוסטרובער, רבי יואל, ר' מנדל דומברובה, ר' ישעיה ברגר, ר' נפתלי קאלשינר.

בבואו לפרקו בנה ביתו עם בת החסיד רבי זלמן אייזנר, מהעיר ויערשוב, לאחר שבנו של זלמן, בערל אייזנר, היה ה'קומעדאנט' שלו ובחר בו להיות גיסו.

'הולכים, אך זו לא תקנה'

מוכתר היה בכל מידה נכונה, ובבית החסידים ממנים אותו צעיר האברכים להיות להם לראש וראשון. הוא אשר מביא את דבריהם בפני המלך, הרבי אשר בגור. הוא אשר מכלכל צעדיהם וצעדיו לפי הוראת ה'בית ישראל', בנו של הרבי, המכה על קודקודם של מאות אברכים ואומר להם גדלו לה' אתי ונרוממה שמו.

בשל אירוע ציבורי נוסף שהתפתח בתלמוד תורה בקאליש קיבל רשות מיוחדת להיות בלודמיר בשבת פרשת חוקת, השבת שבה נחגגה בעיר לודמיר הבר מצווה של בן הזקונים של הרבי, מרן בעל ה"פני מנחם" זיע"א. הדרכים היו כבר בחזקת סכנה, והחסידים נצטוו שלא להגיע.

כל השנים של פולין חקוקות היו בעצמותיו כאילו הן כל יום כחדשים. עולה על כולנה השבת ההיא שבה ראה לאחרונה בימי חייו את האמרי-אמת, והשהייה האחרונה שלו עם הרבי לפני המלחמה הנוראה.

תמיד היה מתאר את הטיש באותה שבת פרשת חוקת. "הרבי ישב בטיש, בנו חתן הבר מצווה, ה'פני מנחם' זיע"א, עמד לידו. הרבי פתח ואמר פסוק מפרשת השבוע: 'הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות יטמא שבעת ימים'. הנוגע, א ריר, (נגיעה), - כאן נגע הרבי בכתף בנו והדגים נגיעה - "מידה טובה מרובה. תפילין פון אייברשטען, א איד וואס טוט דאס אוין אויפן קאפ - וכאן החווה האמרי אמת על ראשו והקיפו בשתי ידיו כמניח תפילין של ראש - ווער עהר נתקדש". (תפילין של ה', כשיהודי מניח אותן על הראש, הרי הוא המתקדש).

כשנכנס אחרי שבת ליטול את ברכת הפרידה שאל אותו הרבי אם הוא נוסע לוורשא. הרבי נתן לו מעטפה וביקשו למסרה למורנו הגאון רבי אהרן דוד לוין, אחיו של הגאון מורנו רבי יצחק מאיר לוין וחתנו של הרה"ק רבי משה בצלאל אלטר.

על זאת יתפלל כל חסיד להיות שליח של הרבי, ויוסף מאיר אץ בשמחה לקיים את דבר השליחות. בבואו לוורשא הלך לחפשו ולא מצאו. תחילה אמרו לו שהוא אצל חמיו הגרמ"ב אלטר, אך הוא לא היה שם. אחר כך הלך לביתו של אחיו הגרי"מ לוין וגם שם לא היה בנמצא. הלך לחפשו בביתו של ה'בית ישראל' ולא היה. יום שלם סבב האברך ברחובות וורשא מקצה העיר לקצה וכשאמרו לו שישאיר את המעטפה וימסרו אותה לאהרן דוד, סירב לשמוע על כך. הן הרבי אמר לו לתת ועליו לתתה אותה לו בידיו. עד שלעת ערב מצא אותו. רבי אהרן דוד פתח את המעטפה ובה היו חמישה מכתבים, בדיוק לאותם חמישה אנשים שבביתם ביקר כדי לחפשו.

השתחררנו! שכחתם?!

שליחות זו שהטיל עליו ה'אמרי-אמת' הייתה בעיניו אוצר יקר: 'שליחות הפרידה'.

אמונתו התמימה בערה והבהירה לו ולכל סובביו כי לאחר שנפרד מהרבי עם שליחות, ברור מעל כל פקפוק שהוא ישאר בחיים וישרוד את המלחמה. חבריו מהמחנות ידעו כי יוסל זיידל אינו מודאג מן העתיד, הן שליחות פרידה יש עמו והוא משוכנע ובטוח כי היא שתישא אותו על כנפיה לחוף מבטחים.

שבעת מדורי גיהנום עבר בגטו לודז' ובמחנות. המספר הכחול שעל זרועו דיבר יותר ממנו על מה שהיה במחנות. הוא סירב לדבר על אודות הסבל הרב ולא פצה את פיו להרחיב על אודות שנות הזעם, הגם כי מספר גדול היה ויכול היה לרתק את בני שיחו שעות ארוכות בסיפוריו על העולם הנאדר בקודש שהיה לפני המלחמה.

במחנות היה לפרקים במחיצת חסידים, ויחד התחזקו באמונה ובגעגועיהם לרבי היושב בירושלים. היה במחנות עם החסיד המופלג הגאון רבי גד'ל אייזנר זצ"ל ועם החסיד רבי אברהמצ'י שטרן ז"ל, ואחרים. חבריו סיפרו שבצעדת המוות, כשהגרמנים הצעידו עשרות אלפי ניצולים במסלול רגלי של מאות קילומטרים ורבים נפלו חללים, מצאו לפתע תחת רגליהם כמה תפוחי אדמה. היהודים המורעבים עד מוות התכופפו חיש והרימו את תפוחי האדמה להחביאם לפני שישימו הצוררים את לבם לנעשה. בעודם רוצים לאכול נשמע קולו של ר' יוסל, "איזו ברכה מברכים עליהם, שהכל או אדמה?". המה ראו ותמהו לראות היכן מונחות דאגותיו בפרפורי גסיסה אלו.

חברים אחרים סיפרו איך מיד אחרי השחרור, כאשר היו נתלים על הקירות כצללים, פתחו להם החיילים המשחררים שולחן עמוס באוכל. רבים מיהרו להסב סביב השולחן ולאכול, להאיר עיניהם מהבולמוס ולשמור נשמתם שלא תפרח מכאבי קרקורי הכפן. אחד היה, ר' יוסף מאיר, שצעק "רבותי, אנו משוחררים. מה לנו לאכול נבלות וטרפות?!".

זאת הייתה מנה גדולה של יישוב הדעת בתוך תהום הרעב הגדול, כי כמה ימים קודם לכן, בטרם השתחררו, כך סיפר, נאלצו הוא וחבריו לצוד כלב ולאכול מבשרו לאחר שבאו למצב של פיקוח נפש, אולם מהרגע שהשתנה המצב ההלכתי לא התיר לחולשה ולפורקן לסחרר אותו. בסיפוק נהג לספר כיצד רוב מכריע של היהודים שמעו את קריאתו, עצרו בו ברגע וקמו מעל השולחן.

ברכת התפילין של בעל הפונפון

מספרים תלמידיו של החסיד הגה"ח רבי ג'דל: ידוע היה שהמשגיח לעולם אינו מפסיק באמצע מסירת השיעור ויהי מה. גם כאשר זקן וכוחותיו הגופניים כרעו, לא הייתה מציאות ששיעור ייפסק באמצעו. והנה, בשנת תש"ך, בעיצומו של אחד השיעורים נפתחה הדלת ודיוקן מגולח למשעי נדחף להרף עין של הצצה בחריץ שבין הדלת למשקוף. ר' גד'ל שנשא את עיניו וראה את הדמות קם ממקומו באמצע השיעור, יצא את החדר בהתרגשות ובזרועות פתוחות ומיהר לקבל את פני האורח בחיבה משתפכת וגלויה.

כששאלוהו התלמידים על מה חרג ממנהגו ומי הוא האיש שבשבילו מפסיקים שיעור באמצע, ועוד יהודי מגולח... השיב להם ר' גד'ל: "הלוואי ואזכה פעם אחת בחיי לברך על התפילין כפי שבירך יהודי זה על התפילין שהניח לראשונה בחורבות גטו לודז' שאחרי המלחמה, הלוואי".

לודז' הייתה חרבה. באחד הבתים התקבצו יהודים וניסו להתאחות. החצרות היו אטומות מבע ולא הסגירו את המתחולל בין הבתים. לקראת רדת היום, נפתח שער החצר ומוזלמן שחוף מדדה צעדיו פנימה, לגופו מעיל גרמני צבאי, על ראשו כובע צמר בצבע אדום בוהק עם פונפון, וכולו בוער בקדחת של ארבעים מעלות חום. היהודי נוקש על דלתות הבתים וצועק 'שמואל ליקיבער, שמואל ליקיבער, שמואל ליקיבער' (הלא הוא הגאון החסיד רבי שמואל יצחק בורנשטיין זצ"ל). החסידים שמעו את קריאותיו ופתחו לו את דלת הבית. הוא נכנס, ומתוך הרזון והחום הבוער הוא מתחיל לצעוק 'הבו לי תפילין, הבו לי תפילין, באלד איז די שקיעה, גיבט מיר א פאר תפילין'.

האודים המוצלים מביטים בו. לא מייחדים שנייה מיותרת להתעמק בבגדיו המסוגננים והססגוניים. באותם ימי עולם הפוך לא התרגשו יתר על המידה מתופעות על-אנושיות ותת-אנושיות וחוץ-אנושיות כאחת, כולם הרי היו במקום כלשהו על הקו העדין והשברירי המבדיל בין שפיות לאבדנה, חלקם מצדו האחד של הקו ואחרים מצדו השני. גם אלו שלא איבדו את השפיות, אין זאת אלא משום שלא היו שפויים.

הם מכניסים אותו לחדר שבו הייתה ערמת זוגות תפילין. ר' יוסף מאיר שולף זוג תפילין, מחבק אותם ומתחיל לברך עליהם בקולות וברקים שהרעידו את חורבות גטו לודז' כאילו הוא מברך שהחיינו על קומה לתחייה מול עיניו של בתו היחידה שנהרגה. "פעם אחת הייתי רוצה לברך כך", אמר רבי גד'ל.

כל היוצא מפי חתנו

כשהיה יושב עם חבריו, ר' אברהמ'צה שטרן, ר' שמואל זגרשר, ר' הערש לייב גרינשטיין ור' שמואל ליקיבער, מעולם לא דיבר על הסבל. או שהעלה עמם זיכרונות הוד מתקופת הזוהר שלפני הימוט עולם, או שהאריך לספר בשבח הדור הנפלא שקם אחרי השואה מאפר ומעשן.

אחרי המלחמה היה בצרפת במחנה עקורים, שם בנה את ביתו מחדש עם זוג' - מרת חנה זיידל ע"ה ניצולת שואה ונצר לחסידי אמשינוב - והם השתקעו תחילה בצרפת לזמן מה תוך שאיפה תמידית לעלות ולחון את פני ארץ ישראל, "אנקומען צום רעבין", כשאיפתו של ר' יוסף מאיר.

קרובי משפחה שהיו לו במקסיקו הפצירו בו שיבוא לגור במקסיקו לפתוח שם חיים חדשים. ר' יוסף מאיר נטה שלא להיענות להצעתם. חבריו החסידים היו בארץ ישראל או בדרכם לארץ ישראל, והוא עצמו נפשו קשורה בשלהבת הרבי היוקדת בירושלים, ואיך זה ירחיק למקסיקו, ארץ זרה ומנוכרה?

בשעה שביקר בצרפת חתנא דבי נשיא, הגאון החסיד שבכהונה רבי יצחק מאיר לוין זצ"ל, והחסידים שהיו שם סבבו אותו בצימאון ערגה לשמוע את הקורות בקודש פנימה, סיפר לו ר' יוסף מאיר על קרובי המשפחה היושבים במקסיקו ומזמינים אותו בתוקף לבוא ולגור עמם למען יעבור זעם.

למרבה פליאתו אמר לו חתן-הרבי: "מיין קינד, איך בעט דיר און איך זאג דיר, פאהר אויף מקסיקו, ס'וועט דיר צו נוהץ קומען" (בני, אבקשך ואומר לך סע למקסיקו, זה יועיל לך). ר' יוסף מאיר נדהם, אולם כאן צפה ועלתה לו שוב אמונת הצדיקים האיתנה שעליה צעד כל ימי חייו. אם חתנו של הרבי אומר לנסוע לגלות, נוסעים לגלות.

ארז את חבילותיו, צרר את רצונותיו, ביטל את עצמו בכול מכול והיגר למקסיקו הרחוקה והלא מוכרת.

תזכור. תחזיק. תחזק.

קרוב לשלושים שנה היה במקסיקו, בגלל משפט שיצא מפיו של חתן הרבי. קרוב לשלושים שנה היה במקסיקו עד שקיבל את רשות הרבי ה'בית ישראל' לעלות לארץ ישראל. "אני אשמור על ילדיך", הבטיח לו הרבי ה'בית ישראל'.

שם שמר על גחלת היהדות בנחישות ובמסירות, יחד עם זוג' הגב' חנה זיידל ע"ה, שעמדה לצדו בגבורה יהודית ובמסירות נפש. היא אשר מסרה את נפשה להציל את אחותה בשנות הזעם וכמעט הלכה לעולמה מרוב מכות רצח שספגה בשל כך, ואשר העמידה את ביתה אחרי המלחמה כשהיא לבד, לא הקשתה ולא הערימה טענות על השהייה בגלות מקסיקו.

שמחת חייה שקנתה לה בגבורת נפשה ותום אמונתה המתיקו את כאב הגעגועים לילדים שנשלחו מהבית הרחק הרחק, באותם ימים של העדר תקשורת, ובלבד שיתחנכו כיהודים ולא ילמדו בין הגויים. אשת חיל הייתה ועמדה על משמרתה קרוב לשלושים שנות גלות, ואחר כך משעלו לארץ צעדה בשביל האמונה הפשוטה שסלל בעלה ועשתה פרי.

עשרים ושישה מכתבים ארוכים שלח לו הרבי ה'בית ישראל' למקסיקו. את המכתב שבו מבטיח לו הרבי כי הוא ישגיח על ילדיו לא הוציא מכיסו כל ימי חייו, ותמיד התהלך עם ההבטחה. 'ידידי', 'ידידי האברך', 'ידידי היקר', פותח הרבי את המכתבים המגיעים עד למקסיקו ונוצקים לתוך יסודות הבית החסידי המוקם שם.

"גם אתה תזכור ימים מקדם ותחזיק עצמך וגם תחזק אחרים ותקבע לך עתים לתורה הן רב והן מעט ותזרז גם אחרים בזה כי רק זאת נשאר לנו", כותב הרבי לאברך הגר רחוק ומרגיש קרוב. האברך החסידי המתפרנס משחיטה ועומד על משמרת היהדות, לקרב רחוקים לתורה, לאחות קרעים ולהשיב יהודים וזרעם אחריהם לאביהם שבשמים. לאחר ששלח את ילדו האחרון ללמוד בארץ ישראל חדלו קשרי המכתבים והמשיכה הקִרבה הגדולה במלוא עוזה.

התעלף, ובכל זאת הטיס

מספר חתנו הרה"ח יצחק מאיר פרסטר: בשבת הראשונה לאחר בואי בברית האירוסין עם בתו של מו"ח ז"ל, היה מו"ח בארץ וישב בשולחן הטהור של הרבי ה'בית ישראל'. עמדתי עם הבחורים בשורות שמאחור כשהרבי נותן שיריים לחותני לעתיד עבורי ושואל אותו מדוע אינו נותן לי משהו... חותני לעתיד העביר לי תכף ומיד את הפֵרות שקיבל מהרבי. אחרי הטיש כשיצאנו לרחוב פרץ חותני בבכי סוער שנמשך דקות ארוכות. הוא התקשה לעצור את זרמי דמעותיו והמתנתי בסבלנות לשמוע את ההסבר.

לאחר שנרגע סיפר לי שבבואו למקסיקו הייתה שם משפחה פלונית, 'דתיה'. ילדי המשפחה באו לבית הכנסת לתפילות עם כיפה קטנטנה, הם הניחו תפילין. "ואני ביקשתי מריבונו של עולם שהילדים שלי גם יהיו כאלו, שלא יהיו חלילה יותר גרועים, שיהיו עם אידישקייט בסיסי, שלא ירדו מהדרך חלילה כאן במקסיקו. והנה חולפות שנים, אני יושב בגערער בית מדרש ומעביר שיריים מידו של הרבי לבחור חסידי שעומד להיות חתני. כיצד לא אבכה...".

ולא בנקל אצר את אוצרותיו. הבנים והבנות עזבו את הבית בגיל ילדות, במלאות להם עשר שנים, כדי להתחנך במוסדות על טהרת הקודש. כששלח את בת הזקונים שלו ארצה בגיל עשר קרס תחתיו מתעלף בבית הנתיבות במקסיקו. נזכר בבתו ההיא שנחטפה מידו על ידי הנאצים ויותר לא ראה אותה.

- - - ובכל זאת שלח.

רק בשנת תשל"ו קיבל את רשות הרבי ה'בית ישראל' לעזוב את מקסיקו.

הוא השאיר שם ידידים רבים שבזכותו נגה עליהם אור היהדות. כפי שהעיד על עצמו חברו בלב ובנפש, הנגיד הדגול ר' דוד עובד סוכצ'בסקי ז"ל ממקסיקו, מי שהזיל אוצרות כסף למען העמדת מוסדות תורה בארץ ישראל, כי ר' יוסף מאיר זיידל הוא שהחיה עבורו את האידישקייט בארץ נכר ובזכותו כרת ברית יששכר זבולון עם התורה לאורך שנים. "תוכל להחזיק מעמד בגלות המר ועוד תזכה לעלות לארצנו הקדושה ותוכל לומר לירושת אבותי אני חוזר", כתב לו ה'בית ישראל' באחד מהמכתבים הקדומים.

החלום הגדול בבית הקטן

שנה לפני הסתלקותו של ה'בית ישראל' עלה ר' יוסף מאיר זיידל והשתקע בארץ. בהפסקה בליל שבת שקלים, יום לפני הסתלקותו, קרא הרבי ה'בית ישראל' לר' יוסף מאיר לחדרו, העניק לו שני בקבוקי יין, אחד עבורו ואחד לר' דוד עובד, ופטרו ממנו כשהוא מניף את שתי ידיו כלפי חוץ ואומר "זיי מיר געזונט".

בשבתו בארץ מצא מרגוע והחל מחיה עצמו בירושת אבותיו. צהלת אמונתו על פניו המאירות תמיד. מסתופף הוא בצל האדמו"רים הקד' לבית גור וזוכה לנשיאת חן מיוחדת בקודש פנימה.

כשהזדמן הרבי ה'לב שמחה' זיע"א לביקור בביתו בבני ברק התהלך כמי שזכה באוצר. לבני משפחתו סיפר שבהיותו ילד הגיע ה'אמרי אמת' זיע"א לעירו קאליש והתארח בביתו הגדול ורחב הידיים של אחד הנגידים מחסידי גור בעיר. "ואני כילד קטן החלתי לשאוף שיהיה לי בית מרווח וגדול כדי שאוכל לזכות שהרבי יהיה בביתי, והנה עתה למרות שאין לי בית גדול ומרווח, זכיתי שהרבי יישב בביתי".

התבטלותו לצדיקים לא כהתה ולא דהתה עם השנים. זקני החסידים ככל שמזקינים דעתם מתבטלת מעליהם לרבותיהם. הוא היה בטל כעפרא דארעא ל'לב שמחה' ל'פני מנחם' ולהבחל"ח לכ"ק מרן האדמו"ר מגור שליט"א. כל ישותו הייתה לעשות רצונם וללכת בדרכם ובנתיבותם. היה רץ כנער צעיר לכל דבר עסקנות לטובת מוסד שהיה קשור לבית גור, והכול בתום אמונה ובאור פנימי. גם כשהזקין נותר חייל על משמרתו ונכון לכל רמז כאל כל פקודה, במרץ נעורים ובחדוות חיים.

ביום כ"א מנחם אב תשנ"ז, על מפתן העשור התשיעי לחייו העשירים, השיב את נשמתו הטהורה לבוראו במעמד דורות ישרים ומבורכים שהותיר לברכה.