חוליה מקשרת

לדמותו של איש-מופת הרה"ח ר' אפרים חיים הלוי קליין ז"ל

האסון שניחת על כלל ישראל בעת צרה וצוקה, במלחמת העולם השנייה, נותן את אותותיו עד עצם היום הזה. ספיחים וספיחי ספיחים מדממים כפצע פתוח בלב האומה, וממאנים להירפא.

היבט מסוים, כואב עד מאוד, כתוצאה מן המלחמה, הוא קטיעת הרצף בין דור עבר לדור עתיד. עתידו של עם ישראל מושתת על עברו. ללא עבר - אין עתיד. 'דור לדור ישבח'. שרשרת הדורות הרצופה היא אשר העניקה לעם ישראל את צביונו, בבחינת 'אל תיטוש תורת אמך'.

כך היה במשך אלפי שנות גלות, עד שהגיעה הגדולה שבפורענויות וגדעה במחי יד דור שלם. ערים ועיירות, על רבניהן וראשי קהילותיהן, הי"ד, הושמדו ואינן. אנשים, נשים וטף, לא ניכר שוע לפני דל, אבות על בנים ועוללים אל חיק אִמותם. קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם, ואפילו מצבת אבן לא הונחה לזכרם.

בעת הושבה החרב לנדנה החל קם דור חדש. משמים החלו לזלף טיפות נחמה על דור התקומה, 'כאב את בן ירצה'. ניתנו לדור הנוכחי כלי סעד, ובהם נבנה לתהילה. גדולי ישראל יועדו על ידי ההשגחה העליונה לקומם את הדור מחדש, להפריח את שממות היכלי התורה, להצמיח פֵרות מגדים ולגדל דור חדש לה' ולתורתו.

לנגד הדור הצעיר כמעט לא ניצב עבר. הכול עלה בעשן הכבשן השמימה. מתי מעט בלבד מן הדור שלפני המלחמה, שעברו את מוראותיה, זכו לחוות את דור התקומה. לאלו יש משנה חשיבות עבורנו בשמשם דוגמה ומופת ליהודים של פעם, על כל המשתמע מכך.

אחד מאלו היה הרה"ח ר' אפרים חיים הלוי קליין ז"ל.

זו גם הייתה משנת חייו של ר' אפרים, מאז שחר עלומיו ועד זקנה ושיבה - לשמש כחוליה המקשרת את ההווה אל העבר מחד גיסא, ואל העתיד מאידך גיסא.

בימי עלומיו כופף עצמו לדור שקדם לו, בביטול מוחלט המהווה ספר מוסר בפני עצמו. לאחר ששרד את התופת העביר את עצמו לצד העבר, משם דלה מלוא חופניו, להשקות לדור העתיד. הוא שיבח והלל את העבר המפואר, תרם ויזם בדרכים רבות ומגוונות עבור העתיד. את עצמו כלל לא ראה, החשיב את עצמו בתור 'הווה-כהרף-עין', כחרס נשבר וכאבק פורח.

הבריחה אל תוך התופת

בחור חסידי צעיר היה ר' אפרים חיים, כבן עשרים ושלוש, כאשר פרצה המלחמה במלוא עוזה. בבת אחת התמוטטו מוסדי תבל ויתגעשו. כל ההשערות על חוזקו וחילו של הצבא הפולני ש"בוודאי יהדוף אותם" - או על כל פנים יעצור אותם לזמן מה - התנדפו ונמוגו ברגע איום אחד. המציאות הנמהרה טפחה על פניהם המפוחדות של תושבי פולין. כמעט בלי מאמץ הבקיעו חיילי המשטר הנאצי את גבולות פולין ושעטו פנימה בפראות. מלחמת בזק, "בליץ קריג".

המתח של החודשים האחרונים פינה את מקומו לחרדה עצומה. אימה ופחד ורעדה.

עוד קודם לכן, תקופה קצרה לפני שפרצה המלחמה בפועל, גמלה ההחלטה בלבו של אפרים להבריח את הגבול לכיוון הרוסי. היה זה בעצתם ובעידודם של הוריו. (אביו היה הרה"ח ר' אברהם נח הלוי קליין. חסיד ובעל שאר רוח, אשר הירבה לעסוק בתורה ובחסד. נודע כתעשיין ידוע, ובבעלותו היה מפעל לייצור פלטות "שעם" שבהן השתמשו בפולין לריפוד קירות הבתים מפני הצינה.) 'אני זקנתי וכוחותיי אינם עמי', אמר ר' אברהם נח, 'לפחות אתה ברח, הימלט על נפשך'. הבריחה החפוזה התבררה כנכונה, שכן בהיותו עלי דרך פרצה המלחמה במלוא עוזה והגבולות נחסמו כליל.

המצור נעשה הדוק מיום ליום, איש לא ידע מה ילד יום. יחידה של גרמנים תושבי לודז', בסיוע יחידות נוספות, ירדו לחייהם של יהודי העיר, הציקו והתנכלו בכל דרך. דמם ורכושם של יהודי לודז' כמו הופקרו לכל צר ואויב. אנשי צבא ואזרחים מקומיים אשר האופי החייתי שלהם ניעור, שדדו וחמסו מכל הבא לידם באין מפריע.

בתוך כל אלה פשטו השמועות על רציחות מכוונות, הגיע צו המחייב את היהודים לשאת תלאי צהוב והקרקע החלה לבעור מתחת לרגליהם של יהודי לודז'. היו שביכרו לעזוב הכול מאחור ולחפש נתיב בריחה, בעיקר לכיוון רוסיה, עד יעבור זעם. כך קיוו.

במשך שבועות אחדים הגיעו שמועות קטועות, דרישות שלום מאפרים המתגולל בדרכי עקלתון - עד שבאה הידיעה כי אחר תלאות מרובות הצליח אפרים להבריח את הגבול בדרך לא דרך ומצא מחסה במקום בטוח.

לאחר שחש מעט את טעמו של השחרור, החל אפרים מחשב לעצמו את המשך דרכו. שקל לאן לפנות. בין הנמלטים מגיא התופת בימים האחרונים שבהם עוד ניתן היה לעשות זאת היו שהועידו פניהם לארץ ישראל, החליטו על שיבה 'הביתה' אל ארץ האבות - העדיפה על פני כל החלופות האחרות; אחרים פנו אל אמריקה הגדולה, בתקווה למצוא שם עתיד טוב יותר, ויש שביכרו לחפש מחסה באחת המדינות הקרובות, בהמתנה לראות איך יפול דבר.

דבר אחד ברור היה: אחורה אין חוזרים. צעד זה לא בא בחשבון, ולוואי היו שאר בני המשפחה באים אף הם. אך לדידו של אפרים אין זו מילתא דפשיטא כלל וכלל. קול פנימי אינו נותן לו מנוח: אבא! אבא נותר שם! הוא יודע כי צו השעה לברוח, אך המחשבות מייסרות את לבו החם והרגיש. מחשבות מתרוצצות במוחו ואינן נותנות לו מנוח. ההתלבטות קשה, מלווה במלחמה פנימית עזה. הררים טעוני רגש ושכל מחד גיסא, וטיעונים כבירים כבדי משקל מאידך גיסא.

אללי לו אם ימשיך. אבוי לו אם ישוב. תפילה לעני כי יעטוף. שקל והיסס והתלבט, עד שגמלה ההחלטה בלבו: הוא שב לבית הוריו ויהי מה, וה' הטוב בעיניו יעשה.

הצעד הזה נשמע כחיזיון תעתועים, לצאת מבאר שחת ולשוב אליה, ביודעין. אתמהה. אך זו הייתה אישיותו של אפרים, מסירות ותחושת ערבות.

מה איומה היא התופת, שאפילו הכניסה אליה מלווה בקשיים. שומרי הגבול הרוסיים עצרוהו. חשדו כי הנו מרגל גרמני, שאם לא כן מה יש לו לחפש בשטחים הגרמניים הכבושים. פשפשו בכליו, ומצאו... זוג תפילין. עתה לא היה להם ספק כי הוכח החשד. מי יודע לאן היו העניינים מתגלגלים אילולי הזדמן למקום אחד המפקדים, יהודי ששירת בצבא הרוסי, זיהה את התפילין ואישר כי אמת בפי האיש.

משך השבועות מאז עזב אפרים את בית הוריו הורע המצב שבעתיים. גזֵרות התרגשו כל העת. מחדרים אימה. הבריות רעדו כעלה נידף. כל אוושה החסירה פעימה בלבבות. הכול חרדו לבאות. על דלת ביתה של משפחת קליין נשמעו דפיקות. לאחר היסוס ניגש מי מבני הבית לפתוח את הדלת. ההפתעה הייתה מוחלטת, כאשר הבא אינו אחר מאשר... אפרים.

'לא יכולתי', מלמל בנימה מתנצלת אך בטוחה, 'להיות שם ולהותיר את הוריי פה'. אל אשר תלכו, הוריי היקרים, אלך. באשר תלונו אלין. את רוחי בידך אפקיד, אבי שבשמים.

לעתות בצרה

שנים מספר עשה אפרים בלודז' העיר, ואחר כך בגטו הידוע לשמצה. לודז' נפלה שדודה לפני הצוררים הנאציים בכ"ד אלול תרצ"ט. כעשרה ימים בלבד לאחר כיבוש לודז', בעיצומם של עשרת ימי תשובה של שנת ת"ש, הופיעו צווים שכמעט לא הותירו מרחב מחיה ליהודי העיר. נאסר עליהם להחזיק יותר מ- 2000 זלוטי, ונשללה מהם האפשרות לסחור בטקסטיל (תעשייה שפרחה בלודז', ורבים מיהודי העיר עסקו בה עד לפרוץ המלחמה); נמנע מהם להשתמש בתחבורה ציבורית, לצאת את העיר בלי רשות - עם שורת גזרות נוספות שהצביעו בבירור על הידוק החבל סביב צווארם.

בקרב יהודי העיר, שרוכזו בצפיפות אל תוך הגטו, נוצר מחסור חמור בצרכים בסיסיים. החסכונות שהיו שמורים עם ר' אברהם נח אזלו עד מהרה. הכנסות כמקדם פשיטא שלא היו, והמחסור ששרר בגטו שחק את שארית הממון, כאשר ר' אברהם נח בלבו הרחום פיזר נתן לאביונים. ניסה להקל במעט על בני משפחתו ועירו הדוויים, עד שלא נותר מרכושו מאומה. הצפיפות, העוני והמחסור בגטו הלכו והכבידו מדי יום. הוקמו מפעלי ייצור ובהם נוצלו היהודים עד תום. בני הגטו המעונים מוכנים היו לעבוד תמורת פת לחם ומרק קמעה. אך ר' אברהם נח, אשר תנאי הגטו הרעו עמו מאוד, נחלש ביותר, ובמצב זה כמעט אפסו סיכוייו למצוא עבודה כלשהי.

בצוק עתים זה הוכיח אפרים תושייה רבה. הוא חש עצמו כשליח מצווה, לסייע לאביו ולאמו, הן לשם כך הגיע... בשלב מסוים הכשיר בהיחבא גינה קטנה וגידל בה ירקות. לימים עלה בלבו רעיון נועז: הוא ערך מכתב נאה ותיאר בו את יכולותיו המיוחדות בניהול חשבונות. ביזמה מקורית הצליח 'להשחיל' את המכתב אל תוך כרכרתו של ראש היודנראט מטעם הגרמנים. הלה התרשם מאוד מכותב המכתב, ועוד באותו יום התקבל אפרים לעבודה במטבח הגטו. עבודה זו נחשבה כעבודה במכרה יהלומים. כך עלה בידי אפרים להביא עמו מעט מזון, לסייע לכלכלת הוריו ובני המשפחה.

גלי גירושים פקדו את הגטו על ידי הצוררים הנאציים, החל מתחילת הכיבוש עד סוף המלחמה. אף על פי כן, בכל העת ההיא נותרו ר' אברהם נח ואשתו במעונם שבגטו עד לקיץ תש"ד, אז נעצר האב בידי המשטרה הגרמנית. הם עינוהו קשות בניסיון להוציא ממנו היכן הוא מחביא את הכסף (שכבר מזמן אזל). היה זה סלע נוסף, כבר וגדול מדי, שהצטרף לגל האבנים שהכבידו על לבו של ר' אברהם נח. הוא חש כי אין בו כבר כוח להילחם.

בשלהי אותה שנה, תש"ד, כאשר הצטוו כל הנותרים בגטו להתאסף בתחנת הרכבת, היה ר' אברהם נח בין הנאספים, עטור בבני המשפחה הקרובה, זוגתו ובניו ומשפחותיהם. מחד גיסא הייתה התחושה כי עתיד הרה אסון ממתין להם בתחנת היעד. עם זאת, הייתה רשת הטעיה פרוסה לרגליהם בדקדוק רב. טרם העלייה לרכבת קיבל כל אחד פרוסת לחם, עם מעט מים וגוש סוכר.

בקרונות בקר הגיעה משפחת קליין ליעד המצמרר הבא - אושוויץ...

שבור גופנית ונפשית, אך חדור ברוח יהודית עד טיפת דמו האחרונה, הגיע ר' אברהם נח לאושוויץ. הייתה זו שעה של לפנות בוקר. אולי, אולי תיכף יפציע השחר. בינתיים החשכה בלבבות קשה מנשוא. בוקר אושוויציני נוסף החל. "ישתבח הבורא שעוד יכולני לברך ברכות התורה", לחש ר' אברהם נח.

הלבבות דוויים. הנפש מתאבלת על המוות הקרב ובא. אחר כך ממילא לא יהיה מי שישב שבעה. לא תינתן הזדמנות להוזלת דמעה. במעט המים שקיבל בלודז' נטל את ידיו ונעמד לברך ברכות התורה. ממרחק מיתמר עשן. גווילין נשרפים. 'אנחנו... וצאצאינו... יודעי שמך...'. האם הוא חש כי עומד הוא תיכף להיות בכלל מקדשי שמך?! עתה הוא מתחנן, על עצמו, על צאצאיו שנותרו אחריו, אנחנו וצאצאינו, וצאצאי עמך בית ישראל. מהלל בסערת נפש למלך העולם על כך "שלא עשני גוי". ובכל זאת שמך לא שכחנו.

הם מצטווים ללכת בכיוון התור, להיעמד בשורות סדורות. בראש הטור עמד אותו רשע שחיק טמיא, ימח שמו וזכרו, וסימן באצבע ידו המשוקצת: ימינה, שמאלה...

האב, ר' אברהם נח, ואתו זוגתו ושאר בני המשפחה, נלקחו "שמאלה", ושלושת הבנים נלקחו "ימינה", למקום שבו ינוצלו לעבודות פרך עד תום. נתלשו הבנים מחיק אביהם לפרדת נצח, עד ביאת גואל. ארץ אל תכסי דמם.

אפרים הציג עצמו כחשמלאי, גרר אחריו את שאר אחיו, וכך ניצלו. הם נחשבו כ"פועלים מומחים" ונשלחו לעבודה במחנה "בירקנאו". לאחר שבועות מספר הועברו למחנה בתוככי גרמניה, שם הועבדו במחנה לייצור מטוסים. מסכת בפני עצמה היא פרשת מסירותם העצומה, בתוככי עמק הבכא, לקיום מצוות ה'. היו להם תפילין באמתחתם, והם חיזקו זה את זה בנטפי אמונה וחיזוק.

לקראת סוף המלחמה נחלש אפרים מאוד, אך בעזרת ה' היו אחיו שליחי ההצלה לתמוך בו עד לבוא כוחות השחרור האמריקנים. זכו אפרים ואחיו להיות מן השרידים אשר ה' קורא, מאלה אשר על אודותם אמר לימים הרה"ק מבעלזא שמלאכים שמרו כל ניצול מימינו ומשמאלו וגוננו עליו.

כי חילצת נפשי ממוות

לאחר המלחמה שהה ר' אפרים שנתיים במחנה עקורים, בפרדפין, ולאחר מכן הגיע לחופיה של ארצות הברית, שם החל את צעדיו מחדש. ממהגר עני ואביון, עם פחות ממאה דולר בכיסו, הגיע בס"ד להישגים מרשימים.

השנים הבאות היו עבורו שנות בניין - מן המסד ועד הטפחות. לבנה אחר לבנה הניח בהקמת בניין חייו המחודש. כל צעד, כל פעולה, היו לו לנוחם אחר שנות ראה רעה - ומתוך שבח והודיה לה' הטוב, אשר שם נפשו בחיים ולא נתן למוט רגלו, שילב את חייו הפרטיים בחיי כלל ישראל וכמו נתן את עצמו לעשות כל מעשיו "בשם כל ישראל". ראה את הצלחתו שלו כמתנה עבור הכלל - והעניק את כולו, עם כל אשר לו, עבור הזולת.

במסירות רבה פעל רבות באפיקי חסד שונים. בחיוכו המלבב, עדינותו ופשטותו, כבש לבבות, והיה אהוב ונערץ על כול. לימים הוכתר לנשיא מתיבתא "בית ישראל"; נמנה עם מייסדי ישיבת "יגדיל תורה", היה מגדולי תומכי "בית יעקב" בעיר ושימש כעמוד תמיכה נלהב לרשימה ארוכה של מוסדות תורה וחסד.

יחד עם זוגתו ע"ה שעמדה לימינו בכל תהלוכותיו, היה משך שנים ארוכות פעיל נלהב באגודת ישראל, ותרם למענה מזמנו ומהונו; פעל והפעיל למען "המודיע" כדי שיהיה לציבור היראים לדבר ה' עיתון יומי כשר, כרצון גדולי הדורות זי"ע; והשפעתו הייתה גדולה על מכלול ענייני הכלל והפרט.

מאמציו הכבירים להנציח את מורשת העבר לדור העתיד פורחים ומלבלבים עד עצם היום הזה בעשרות מוסדות תורה וחסד, ומשמשים עדות חיה לעם התורה שלא יכבה נרו לעולם ועד. בנו הדגול הרה"ג רבי אברהם נח שליט"א נודע בשערים לשם ולתהילה בספריו וחיבוריו ("דף על הדף" ועוד), וממשיך את מורשת אבותיו לתפארת עולמים.

בהכנת הכתבה נעזרנו בספר הזיכרון לתולדותיו, בעריכת הרב דוד א' מנדלבוים שליט"א. תשואות חן חן לו.