עדות מפיו של האדמו"ר מבלז'וב
מדי יום היינו יוצאים את שערי מחנה ההשמדה בדרכנו לעבודות הכפייה המשברות גוף ונפש, שם היינו עובדים בעבודת הפרך למן בוקר ועד ליל. התזונה הייתה נוראה, רבים חלו או סבלו מתשישות איומה, אנשים בקושי החזיקו עצמם על רגליהם, אך הגרמנים הארורים דרשו מאתנו תפוקה מלאה של עבודה, ואבוי לחייו של מי שלא עמד בקצב.
המצב היה כה בלתי הגיוני עד שאיש מאתנו לא עצר לחשוב על המתרחש, כל אחד נלחם את מלחמת ההישרדות שלו, מלחמת הקיום, מלחמת החיים.
יום אחד נגשה אליי אישה צעירה מעובדות הכפייה שהייתה במצב גופני קשה מאוד. היא קרבה אליי בזהירות, כדי ששום גרמני לא יבחין בה, משום שאפילו שיחה קלה באמצע העבודה הייתה יכולה לשמש כעילה למוות בירייה.
בעיניה של הצעירה עמד מבט נואש. "רבי", היא פנתה אליי בקול מתחנן, "שמא יש באמתחתך סכין?" שאלה חרישית. באחת תפסתי את כוונתה והבנתי את גודל האחריות המוטלת עליי באותו רגע. "בתי", אמרתי לה, "אל תשלחי יד בנפשך, אמנם יודע אני כי טוב מותך מחייך, אך אל לנו לאבד תקווה, בכל רגע יכולה להגיע הישועה". האישה העיפה בי מבט נוסף ואמרה: "סכין, רבי, סכין אני צריכה בדחיפות, פן יהיה מאוחר". הבנתי שהחלטתה נחושה והחלטתי לשנות את נימת דברי אליה. "הקשיבי לי היטב", אמרתי לה בקשיחות, "אין לנו רשות ליטול חיים, גם לא את חיינו שלנו, הקב"ה הוא זה שנתן לנו את החיים ועל כן רק הוא רשאי לקחתם". אך האישה אינה מניחה לי, "סכין", היא שבה ואומרת, "סכין, זה כל מה שאני מבקשת". לפתע אירע את אשר חששנו מפניו, קצין גרמני שם לב לשיחתנו, חששתי כי הגרוע מכל לפנינו. "מה את עושה כאן?" צרח עליה הגרמני. האישה המבולבלת שתקה, ואז נפנה אליי הגרמני וצווח: "מה היא רוצה ממך?". שתקתי גם אני. אך לפתע כאילו התעשתה האישה: "סכין, ביקשתי ממנו סכין", היא אמרה.
הגרמני קלט מיד את כוונתה ומשום מה מצא חן בעיניו הרעיון, לסייע ליהודייה ליטול את נפשה. הוא פרץ בצחוק גדול ואמר: "אין בעיה, מיד אסדר לך סכין". הוא עזבנו לרגע וחזר חיש מיד ובידו סכין חדה, והגיש לה אותה במבט משועשע, כמי שממתין לתחילתה של הצגה מרתקת. "תודה", היא אמרה לו ועיניה רושפות טירוף. עקבנו אחריה, הגרמני ואני, כל אחד מסיבותיו השמורות עמו, אך להפתעתנו היא לא תקעה את הסכין בלבה, אלא פנתה בצעדים זריזים אל אחד מפינות המפעל. היא התכופפה אל הארץ ופתחה חבילה עטופה בסחבות, ובאותו הרגע נעתקה נשימתי. מן החבילה הציץ גוף זערורי של תינוק שאך זה נולד. היא כרכה חלק מהסחבות סביב רגליו של התינוק ובמהירות רבה ביותר ביצעה מה שכל מוהל עושה לתינוק יהודי, ברית מילה בלב התופת. במהירות ובעדינות היא עטפה את התינוק המייבב והצמידה אותו לחיקה. היא השיבה את הסכין לגרמני ההמום שמיהר להסתלק מהמקום, ובעיניים דומעות מהתרגשות אמרה: "ריבונו של עולם! לפני שמונה ימים נתת לי ילד בריא, והיום יום מילתו; אני יודעת כי לא הוא ולא אני נזכה להאריך ימים במקום, אך לפחות אחזיר אליך, בעת שתחליט, יהודי כשר ושלם!".