לחמניה ודג מלוח

 הבוקר היה מתחיל בצפירה חדה, והיא הייתה מטלטלת אותן מן הדרגשים אל הכיכר הגדולה בקול מבשר רעות. צפירה ארוכה ואכזרית, שיר הרקע של מחנה העבודה הנאצי. הבנות והנשים היו רצות, מרעידות מצינת טרום-הבוקר תחת שמלותיהן העלובות והבלויות, היישר למסדר.

העמידה למסדר הייתה אופיינית, עמידה דוממת וחסרת תועלת, משפילה בכל בוקר מחדש ומציבה אותן גלויות ושקטות, כמו מטרה נוחה לכל תעלול סדיסטי שיעלה על דעתו של מפקד המחנה המשוטט מסביב בפרגולו.

בוקר אחד ירד גשם עז ושטף את הככר הגדולה בזרם בלתי פוסק, אבל הבנות נאלצו לעמוד כרגיל - רווחים ישרים, שורות מסודרות. גשם עז המכה ישר בפנים וקור איום החודר אל הגוף הכחוש והמורעב.

אמא הייתה שם בגשם, ממלמלת את ברכות השחר בשקט גמור. לא היה ברשותה אפילו פיסת דף של סידור, ותפילת שחרית הייתה שייכת לעולם אחר, רגיל, הגיוני. בעולם ההפוך של המחנה לא היה מקום לתפילות, לא היה מקום למשהו אחר מלבד היכולת לחיות עוד יום. אבל אמא מלמלה כל בוקר בגבורה את ברכות השחר, מתחת לאפו של הנאצי בפרגול. נאחזת בשרידי העבר שנותרו בה, צוהר קטן לנפש האלוקית הגדולה שאף אחד לא יכול להכריע.

הבוקר ההוא היה קשה יותר, קר יותר, והיא הייתה רטובה לגמרי. האדמה הייתה בוצית כבר מזמן, אבל המפקד המשיך כרגיל, מתעלל בבנות המיוסרות כל כך.

היה זה הרגע ההוא בו ברכה אמא את ברכת "שלא עשני גוי".

היא תקעה מבט צלול בנאצי שמולה. הוא היה שבע, וישן היטב, הגשם לא הפריע לו והקור לא נגע בו. הוא היה מוגן, מגפיים נוצצים, מעיל ארוך, כובע איכותי וכפפות. הנאצי היה כל מה שלא היה להן, הוא גילם את השליטה והכוח והן היו כל החולשה שבעולם.

אמא הסתכלה לו ישר בעיניים, מבעד לגשם השוטף, חושבת רגע נוסף על המשמעות של הברכה שהיא ממלמלת מולו: "ברוך אתה השם, אלוקינו מלך העולם, שלא עשני גוי", אפילו הגוי הזה... ופתאום נגעה בה הכרה מפעימה ושלווה של שלמות התפשטה בה.

הגשם המשיך להכות על הראשים הגלויים, ולמלא את השמלות במים. אבל אמא הייתה מעבר לכל אלה.

היא הרגישה נעלה על פני הנאצי בעל עיני הטרף שאוחז בפרגול ושואב ממנו את כוחו ואישיותו. היא חשה בוז מלא גאווה על שאינה נמצאת שם כמוהו, מכה בבנות צעירות וחסרות הגנה. "שלא עשני גוי..."

אושר הציף אותה מעבר למציאות ולגוף. פיסה של חרות הנפש בתוך הגדרות המחושמלות ומגדלי השמירה המאוישים. "שלא עשני גוי... ברוך אתה השם..."

הרעב הנורא בהמבורג הביא עימו גם את מגפת הטיפוס שהשתוללה בצריפים, חוטפת צעירות אל זרועותיה המייסרות ומניחה להם לגסוס בהעדר כל טיפול רפואי.

ויום אחד אמא חלתה גם. היא קדחה מחום והתפתלה בייסורים ומתוך דמדומים היא נלקחה אל חדר החולות.

מיטה לידה, שכבה נערה נוספת, הוזה מחום, קודחת וממלמלת מלמולים חסרי פשר.

הטיפוס ייצר הזיות, ובהשפעת החום הגבוה החולות לא פסקו מלמלמל. הנערה החולה פנתה לאמא פתאום, ברק חולני בעיניה ולהט גדול מאוד: "בבקשה", היא אמרה, "את יכולה לתת לי לחמניה ודג מלוח? אני פשוט חייבת עכשיו. לחמניה לבנה ודג מלוח. בבקשה... בבקשה..."

לחמנייה עם דג מלוח? היה צריך הרבה חום והרבה דמיון כדי לבקש בקשה כזאת.

הירח הלבן היה קרוב יותר אל הצריפים מן הלחמניה והדג, מציאותי יותר. בהמבורג לא הייתה שום לחמניה ושום דג, אפילו לא בחלומות.

אמא החלה להחלים. בהעדר כל טיפול היה הדבר נס. היא חזרה אל רות ואל שאר החברות, רועדת וחלושה אבל בריאה. בקשתה של החברה החולה נמוגה אל דמדומי המחלה אי שם, בצריף החולות.

כעבור כמה שעות נזרקו אליהם חפצים ממחנה הגברים. לגברים לא היו יותר חפצים מאשר לנשים, אבל המחשבה שאולי במחנה הנשים נמצאת רעייה, בת או אם. גרמה להם לתת לפעמים את כל מה שהיה להם.

אמא התקרבה אל הגדר, ופתאום, מבין החפצים הדלים, נחתה ליד אמא חבילה קטנה. אמא פתחה אותה והתאבנה. הייתה שם לחמנייה ודג מלוח. בדיוק זה, ולא עוד. לחמניה ודג מלוח.

החברה מצריף החולות עמדה מולה. היא ראתה שוב את עיניה, בריכות של ייסורים.

על פי הכללים הייתה אמא צריכה לחלק את הלחמניה בין החברות הקרובות, זה היה חוק בלתי כתוב, חוק קדוש שלא הפרו. כולן מתחלקות בשל כולן, אין דרך אחרת לשרוד. אבל אמא נתנה בהן מבט מתחנן וביקשה לתת את כל הלחמניה לחברה החולה.

"יש נערה חולה בצריף, והיא ביקשה ממני בדיוק את זה. אולי זוהי הבקשה האחרונה שלה. מוכרחים לתת לה!"

"את מדברת בלי היגיון!" התלהטו העיניים הרעבות, "היא בין כך עומדת למות והלחמניה הזאת לא תועיל לה. אבל אותנו היא תציל!"

אמא הפצירה בהן.

היא אמרה: בחיים לא היינו חולמות לבקש משהו כזה. בחיים לא היינו חולמות לקבל אותו. הנה, זה קרה בדיוק לה... הבקשה האחרונה... מוכרחים לתת לה.

אמא ניצחה. היא יצאה אל צריף החולות, ובידיים רועדות הגישה לחברה החולה את בקשתה האחרונה, החברה הושיטה זוג ידיים חלושות ותפסה בלחמניה הלבנה. שואלת את עצמה אם היא חולמת, הוזה, או שיש לה משהו אמיתי ביד.

זו הייתה אמא.

שנים רבות עברו מאז ואמא קיבלה דרישת שלום ממלכה וולף מבני ברק. "מלכה וולף?!" אמא גלגלה כמה פעמים את השם במערות הזיכרון. לא, היא לא מכירה מלכה וולף. זו בטח טעות. מישהי מתבלבלת עם גיסתה, הורוביץ מן הבית.

ויום אחד. הייתה אמא בבני ברק. והנה ניגשת אליה אשה מרשימה ותמירה. "אני מלכה וולף", היא כמעט נחנקת מהתרגשות, "אינך מכירה אותי?!" אמא מביטה בה רגע נוסף ופתאום, היא מזהה את העיניים. עיניים תכולות גדולות ויפות... חום גבוה...טיפוס... המבורג... לחמנייה ודג מלוח.

"זו את?!" אמא כמעט התעלפה ותפסה בה בידיים רועדות, "האומנם הייתה לך תחיית המתים?!"

"זו אני. אכן, הייתה לי תחיית המתים. הערפל עטף אותי מכל עבר, הייתי כבר יותר בעולם ההוא מאשר בעולם הזה והרגשתי איך רגעי אוזלים כמו גרגרים אחרונים בשעון חול. ופתאום נשלחה אלי יד, חותכת את הערפל ומביאה לי משהו, לחמנייה עם דג מלוח.

החזקתי בלחמניה וידעתי שנכנס בי כוח חדש וחי. מישהו חושב עלי... מישהו ראה אותי... יש מישהו ששמע את קריאתי... יש מישהו שחשב עלי... אני יכולה לחיות... אני זכאית לחיות...

התחלתי להבריא, עברתי בניסים את שארית המלחמה ומאז לא הפסקתי מלברר עליך, מי את והיכן את נמצאת. ועכשיו אני כאן, זוכה לפגוש בך".

 עיניה של האשה זלגו דמעות. "אני כאן בזכותך..." היא אמרה לאמא.

"באותו ערב עמדתי למות. והחבילה שלך הצילה את חיי".

                                     ("איך לא ידעתי", חנה רוטנברג)

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד