גמרא של ילדה קטנה

הנאצים לא הסתפקו בבחורים הצעירים, והם החלו לרכז את כל היהודים. המשפחה נלקחה לגטו של פביאניץ. כל אחד הורשה להביא איתו מזוודה ובה כל מה שנחוץ למשפחה. מזוודה!!! למשפחה בת ארבע עשרה נפשות ובית מלא כל טוב מקיר לקיר. איך אורזים את החיים בתוך מזוודה אחת? מה משאירים כאן, למען השם, וכמה זמן הם יצטרכו לחיות את חיי המזוודה האחת?

אמא הייתה נערה בת שלוש עשרה, אבל לא נזקקו לה, הגדולים ידעו תמיד טוב ממנה מה לעשות ואיך. היא הייתה 'הקטנה', היא ואחיה הקטן ממנה. והם שניהם רק עמדו מן הצד, צופים באנדרלמוסיה שפושטת בבית השליו ורואים את קדחת הפחד המתרוצצת באישונים.

אמא שלה איבדה את עשתונותיה במהומה הזאת. כל כך הרבה נשמות היו תלויות בה. והמזוודה הבודדה איימה להטריף את דעתה, היא החלה מתרוצצת כרוח סערה במטבח הגדול בין ארונות העץ הגדולים והמסודרים. פותחת מגרות ודלתות מבלי לדעת מה לקחת עמה. הזמן הלך ואזל לו. והמזוודה קטנה כל כך. אי אפשר להכניס בה סרוויסים? וגם אין טעם בכלי הכסף. מה כן? מה? לבסוף, נטלה האם את מועך התפודים מן המגרה. נופפה בו כמו מי שמוצא אוצר יקר, והכניסה אותו אל המזוודה.

וככה, ייצרב בה היום הזה, שתמונתה של אמה מלווה אותה, אוחזת במועך המגושם והגמלוני, כאילו הכל היה לא הגיוני באותה מידה.

בבהילות הם הוצאו מן הבית. לא ארזו, לא סגרו ולא השאירו מכתב. הכל היה כל כך בלתי אפשרי. קבלת פנים נפלאה לבאים אל הגטו בפביאניץ.

האנדרלמוסיה שלטה שלטון יחיד באותו היום. מזוודות, אנשים, עגלות, סוסים ותינוקות הכל נכנס אל הגטו במהירות בלתי אפשרית. המשפחות היו עסוקות בחיפוש מקום מגורים אפשרי. אבל כלום לא היה אפשרי. כלום.

נאדז'ה הקטנה הביטה בהכל בעיניים גדולות וקמות. ריח הפחד נדחס בכל הרווחים, והיה מוחשי כמו מועך התפודים של אמא. המזוודה האחת הכילה גיבוב של חפצים. וכלום לא היה כמו שאמור להיות. אבל הנורא מכל קרה כשצעק אבא: "הוי, שכחתי את הגמרא!" וכולם השתתקו הלומים. אבא שכח את הגמרא בבית... ובחוץ כבר התחיל העוצר, לא ניתן היה לחזור את הבית הגדול. וזה היה הרגע בו נשפכו על פניו, לראשונה, כל הצער והיגון.

הגמרא שלו, תמצית חייו ואהבתו, נותרה שם, בבית הגדול על השולחן, מעל המפה המעומלנת, היכן שנותרו החיים השפויים.

אבא שלה השאיר את הגמרא. האם ייתכן הדבר? מה יכול להיות חשוב יותר מגמרא? מה'הייליגע תורה'?[1]

אמא לא חשבה על כלום. רק דבר אחד מילא אותה, הכאב של אביה. היא ידעה שברגע בו ישתרר איזשהו שקט, אבא יזדקק לגמרא הגדולה, כדי למלא שוב את הבית בשיר, הגם שזוהי דירה דחוסה בגטו, ואולי דווקא בגלל זה? איכשהו הבינה אמא שכאשר תהיה שוב גמרא בבית. החושך יתעמעם לו ומשהו מן האור המוכר והטוב ישוב אל הבית שלהם.

אמא קמה חרש, מדלגת בלחש מעל המזרונים, ומחפשת בגישוש אחרי הנעליים שלה. עשר בלילה, היא אמורה כבר לישון, אבל במקום זה היא מתגנבת בלאט מן הבית, חומקת בין רחובות הגטו ההומים חיילים ורובים. ומוצאת את עצמה בגבול הגטו, החומה עדיין לא הוקמה ורק הפטרולים הצפופים חסמו את הכניסה. והיא הייתה ילדה יהודיה קטנה שאסור לה לצאת מהגטו.

אבל היא הצליחה לצאת. הייתה זאת הסתכנות שאפילו היא לא יכלה לתאר לעצמה עד כמה. ומשם, קלת רגליים כאיילה, היא רצה על פני הרחובות המוכרים אל עבר הבית שלה. ביד רועדת היא פתחה את הדלת שלא הייתה נעולה ונכנסה מתנשפת. הבית הכה בה - הריח, החפצים והקירות. אבל לא היה זמן לנשום את כל אלה שוב, הגמרא הגדולה הייתה על השולחן סגורה וממתינה. ואמא נטלה אותה ואמצה אותה אל ליבה. וככה היא חזרה אל הגטו, מערימה שוב על השומרים ומסתכנת. ושוב לא יודעת עד כמה.

אמא נכנסה אל הדירה בגטו, והגמרא בידיה. היא הושיטה אותה לאביה כמו דגל ניצחון בסיום הכיבוש המתיש.

מסביב הכל עמדו הלומים. "נאדז'ה, מאיפה הגמרא? מן הבית? אבל איך, למען השם, איך הגעת הביתה?!" ההורים היו נסערים.

אביה נטל ממנה את הגמרא, חיבק אותה בכל האהבה שבעולם ואחר כך היכה אותה מכה קלה על כף ידה, בכל האהבה שבעולם.

אמא הייתה ילדונת קטנה וחלושה שהיו רגילים להפציר בה לסיים את כוס החלב או את צלחת ה'קאשע'[2] כדי שתתחזק. ופתאום, דווקא היא, גוזל קטן ועדין, היא יצאה מן הגטו וחזרה אליו. "אסור היה לך לסכן את חייך..." הוא אמר בדאגה, "גמרא לא חשובה יותר מהחיים

בלילה שב הניגון ומילא את הבית. לוקח עימו את הצער והכאב. את הפחד והמבוכה הבלתי נסבלת. ועולה עימם השמימה: "זאגט די הייליגע גמרא..." הנשימות בחדר הצפוף התרפו פתאום, וכולם נשמו עמוק את המילים ואת השיר, את החיים שנמצאים גם כאן. ואמא ידעה שהיא סיכנה את חייה, אבל אביה קיבל אותם במתנה.

                                       ("איך לא ידעתי", חנה רוטנברג)


[1] תורה קדושה - אידיש.

[2] כוסמת – אידיש.

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד