שיקום- ילדי בוכנוולד

יהודית היקרה,

בעיני רוחי אני רואה אותנו בשנת 1945, את המדריכים ההמומים, את הילדים המבולבלים. היודעת את? לגבינו, השתייכתם לעולם אחר. הכל הפריד בינינו: השפה, התנאים החומריים, ובעיקר – הזיכרונות.

היודעת את יהודית? השתתפנו בצערכם... סבורים הייתם שבידכם לחנך אותנו, אך הצעירים שבינינו ידעו שבעתיים יותר על ערכם של דברים, על אפסות החיים ועל נצחונו הברוטלי של המוות. לא הרשימו אותנו לא גילכם ולא הסמכות שבידכם... חשנו חזקים מכם.

כיצד עשית זאת, יהודית? כיצד עלה בידכם לביית אותנו? כמה קשה היה לכם הדבר, הלא כן, כמה קשה היה למצוא לעצמכם ולנו שביל משותף, אפשרות של הבנה...

חדשים ושנים אלה... מרבה אני להרהר בהם. סעודות השבת הראשונות. הטיולים. הערבים סביב המדורה. השירה. השיחות, לעולם לא אשכח את חודש תשרי ההוא שעשיתי באמבלוא. את הקדיש שנאמר במקהלה.

את צום יום הכפורים. את השמחה, תחילה חיצונית ומלאכותית, ולבסוף שמחת אמת הפורצת את המחסומים – שמחת תורה...

אכן, כפול היה האתגר, ושלכם לא נפל משלנו. ההגיון אמר שסופנו כשלון. וכי כיצד, ובשם מה, יכולנו לפעול יד ביד?

אובדי דרך היינו, חסרי מורשת, ונאמנותנו שמורה למתים בלבד.

את נצחונה על גרמניה של היטלר חגגה אירופה ושאר העולם בלעדינו... כל אימת שניסה מי מן העולם החיצון להתקרב אלינו, גבהה מחיצה סביבנו... עדיין שרויים היינו באבלנו.

ואף על פי כן, תוך זמן קצר נמצאנו כולנו בצד אחד.

נס זה, למי אנו חבים אותו?

לכם, אתם ידעתם להפנות את פני הילדים אל האמון, אל הפיוס, אל העתיד והחברה...  התדעי ביום מן הימים איזה תפקיד מילאת בחיינו?

                             אלי ויזל, בתוך: יהודית המנדינגר, ילדי בוכנוואלד

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד