שידלוביץ

בשידלוביץ התארגנה קבוצה בהנהגתו של יהודי, יליד וינה, אשר שמו היה מתתיהו. לא ידעתי את שם משפחתו – למרות שהיה מורי ורבי, ונהגנו ללמוד יחד ולא אחת לאכול יחדיו – אך כינו אותו בשם "מאטס וינר". מטס התחתן בשידלוביץ, כשלושה חדשים לפני המלחמה... מאטס גדל בבית יהודי מתבולל, ובהיותו בן 14 הוא נסע לטיול בקרקוב, ושם ראה את חייהם הדתיים של חסידי גור והתאהב באורח חייהם. למאטס היה ראש גאוני, הוא החל ללמוד תורה ומצוות וכעבור מספר שנים הפך לאחד העילויים שבין חסידי גור בפולין.

כאשר פרצה המלחמה, החל מאטס לארגן בחשאי את החיים הדתיים בשידלוביץ, וביום ששי אחד, בשנת 1940, הוא קרא לי ולשני גיסיו ואמר לנו שהמצב אינו יכול להימשך כך, ולכן כשלב ראשון, עלינו להקים בית ספר שיפעל במחתרת. מאטס אמר שהוא צריך את עזרתי, מפני שאני בחור ישיבה שבקי בהלכות הלימוד ואוכל לסייע בלימוד הצעירים...

תחילה היינו קומץ אנשים – שני גיסיו של מאטס (מנדל ומשה), יוסף ברונס, הרשל טננבאום, נתן ארליך ואנוכי – והתחלנו להתארגן בחשאיות רבה. חפשנו מקום שקט שבו נוכל להקים בית ספר, ואמנם כעבור זמן מה הצלחנו לאתר שטח מוקף בגדרות עץ אשר בתוכו ניצב בית קטן. שכרנו את המקום ואחר כך אספנו כחמישים-ששים נערים בגילאי 10–14, חילקנו אותם לכיתות וכך למעשה הוקם בית הספר, אשר פעל עד לגירוש.

מאטס, שני גיסיו, אני ועוד מספר אנשים שימשנו כמורים... לקבוצה של מאטס קראו "מטיסובצעס" והישיבה שניהלנו לא פעלה כמו ישיבת לימודים רגילה, אלא פנתה יותר לשיטה החסידית. אט אט, בהשראתו של מאטס, שהסביר לנו שאסור להיכנע לחיי הריקנות וכמובן שאסור להיכנע לגרמנים, והוא הרי הכיר את הגרמנים טוב מכולנו, ניתקנו את עצמנו מהסביבה והתהלכנו בלבוש חסידי מלא וללא טלאי על השרוול. לא אחת היינו פוסעים בלילה ברחובות העיר, וזאת למרות העוצר ולמרות שידענו שאם הגרמנים יתפסו אותנו הם יירו בנו ללא היסוס, אך חיינו את חיי התורה, כל יום משעה חמש בבוקר, והשתדלנו להתעלם מהמתרחש בחוץ.

כשהתחלנו להפעיל את בית הספר הייתה מחשבתנו רק על המוסד החינוכי בעירנו. למזלנו הגטו בשידלוביץ היה גמיש, כלומר: המשטרה הייתה ליברלית יותר מגטאות אחרים, וגם היודנרט השתדל לא להקשות על חיינו יתר על המידה.

השמועה אודות הקמתו של בית הספר עשתה לה כנפיים, ולא חלף זמן רב והחלו להגיע אלינו בחורים שנמלטו מלודז', מוורשה וכן מערים ומעיירות אחרות, וביניהם היו גם חסידי גור... וכך הפך בית הספר שלנו למרכז חסידי מחתרתי, ולמעשה לאבן שואבת לרבים שהגיעו לשידלוביץ.

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד