בין חרכים אורך - ספור חייה של פייגי בריקמן

פייגי בריקמן  לבית הלברשטאם  ילידת תר"צ 1930. ברדיוב , סלובקיה לפייגי היתה אחות תאומה טובי.

בפרוץ המלחמה  נמלטה המשפחה לבודפסט, ולאחר זמן שבו לסלובקיה.

בנייטרא הסתתרו במחבוא, אולם לאחר זמן התגלו ע"י הגרמנים, והובלו עם יהודי סלובקיה למחנה רכוז, סרד  ומשם ברכבות לאושויץ.

באושויץ הופרדה  מאחותה התאומה טובי, משם עברה למטהאוזן במצעד המוות , שם שוחררה.

היא שבה לברדיוב עיר הולדתה.. לשם מתקבצים בני משפחתה ששרדו, ואז, נודע לה שאחותה התאומה שרדה, והיא נמצאת בשוודיה.

בני המשפחה ששרדו החליטו לנסוע לאמריקה ופייגי מתלבטת לאן עתה- אמריקה או ישראל?

והלב מושך אלייך- ישראל

אך איך אגיע לישראל? שערי הארץ סגורים בפנינו , הפליטים.

מכתב מגיע אלי מאחותי:

פייגי היקרה,

אני מקווה ששלומך טוב. אני עדיין בביה"ח שבשוודיה, אך מצבי משתפר ובקרוב בעז"ה אצא מכאן אמש קבלתי מכתב מדודינו שבאמריקה. הם רוצים מאוד שנצטרף אליהם שם.

הייתי רוצה לראותם שוב פייגי. חשבי על כך, הלא לא נותר איש ממשפחתינו הקרובה, אם נסע לישראל נהיה לבד. לא יהיה עמנו איש בחגים ובשבתות. לא יהיה אדם מוכר לנו בכל הארץ.

מכל משפחתינו הגדולה אין שם ולו אדם אחד. הם כולם מצפים לנו באמריקה. נוכל לגור בביתם, לסעוד איתם בשבת. משהו מוכר יהיה . משהו שניתן להתחיל ממנו.

ובישראל , מה מצפה לנו ? מאומה.

אנא חשבי על כך והחזירי לי תשובה. באהבה

טובי.

האם אוותר על חלומי להגיע לישראל?

בלב כבד אני מחליטה שכן. אשאר עם אחותי, אולם המחשבות אינן מפסיקות להטריד אותי, על אף שהכל מעיד על כך שעלי לנסוע לאמריקה נפשי אינה שקטה. אחרי ימים ספורים אני כותבת שוב לאחותי:

טובי היקרה,

החלטתי שעלינו להמשיך לישראל. לבי אומר לי שזהו המעשה הנכון עבורנו. אנא הגיעי לכאן מהר ונמשיך ביחד לארץ הקודש.

האם תסכימי?

באהבה

פייגי

ימים מועטים אח"כ טובי מגיעה לאנטוורפן שם שהיתי. ..בעוד אנו חבוקות זו בזרועותיה של זו, מתחילות הדמעות לזלוג . מילים שלא היה למי לומר אותן עד כה, יכולות להאמר. זיכרונם של אבא ואמא גואה בקרבי. הדמעות ממשיכות לזלוג על כל מה שהיה. על מה שיהיה. על היותנו לבד. על הצער הגדול שמלווה כל החלטה. על אבא שאיננו כאן כדי לעזור, לתת עצה, על אמא שאינה כאן כדי להניח יד רכה. זכרונות נשכחים מהבית אינם מרפים ואנו מדברות , מדברות ובוכות.

לאחר מספר ימים אנו כבר מאורגנות ליציאה לדרך. שוב אנחנו בנדודים פנינו לצרפת משם תפליג האנייה לארץ ישראל.

על האנייה אקסודוס

יוני 1947. מרסי. באישון לילה אנו צועדות לעבר אנייה עצומה העוגנת בנמל. שקט מסביב . אניות נוספות מתנדנדות להן על פני המים הקרירים. אסור שידעו עלינו. את חברותי מהקבוצה שניסו להגיע לישראל כבר שילחו לקפריסין, אך אנו , אם יתפסו אותנו, מה יהא עלינו? האם אכן זוהי הפעם האחרונה בחיי בה דורכות רגלי באדמת אירופה השנואה? האם תגיע" אקסודוס" בשלום ליעדה? רסיסי מים ניתזים לעברי כשאני עולה בכבש החלקלק לכוון האנייה. תוך דקות מועטות מתמלאת האנייה עד אפס מקום. מתחת לסיפון ישנו משטח נוסף. אלפי דרגשי עץ המיועדים לשינה תלויים זה מעל זה. הצפיפות רבה. 4500 איש נדחסים במקום המיועד לאלף. עומדים זה ליד זה, נרגשים בצאתם לדרכם החדשה, לעבר אדמת ציון הקדושה.

הימים חולפים בעצלתיים. יום דומה למשנהו. הים הכחול מקיף אותנו מכל עבר. יש לי כאן חברות, כולן כמוני. יתומות, ניצולות שואה. אנו משאירות את שהיה מאחורינו ופונות לעבר עתיד חדש.

האנייה גולשת עלפני המים הקרים. בקרוב נגיע לישראל. בחרדה אנו מגלים מספר אניות אנגליות העומדות מרחוק. הן שטות במהירות וקרבות אלינו. אנו עדיין במים טריטוריאלים זרים והן שומרות מרחק. חיילים בריטים עומדים הכן על הסיפון. האם יתפסו אותנו? האם יחזירו אותנו כלעומת שבאנו? ולאן נחזור?

14.7.1947- אנו ממשיכים. הנה, הנה, ממש עוד מעט. ארץ הקודש קרובה כל כך. אך האניות האנגליות נעות אלינו עתה במהירות. בתנועה מתואמת הן מכתרות אותנו וחובטות בנו בצדדים. חיילים אנגלים עומדים למולנו מכוונים אלינו רובים. הנשק היחידי שיש בידינו הוא קופסאות שימורים." מי  שלא נלחם שירד למטה". ניתנת ההוראה. אני יורדת למטה, לסיפון התחתון. עכשיו כבר איני יודעת מה קורה. רק הדי קולות עמומים נשמעים במעבה האנייה. כשאני  עולה שוב למעלה אנחנו כבר בידיהם. האנגלים שולטים בגשר הפיקוד. רב החובל ושאר אנשי הצוות נעלמו בין אלפי האנשים שעל האנייה ואיש אינו יכול לזהותם.  השלשה מעפילים נהרגו בקרב. כחמישים פצועים מפונים אל החוף. אנו מקנאים בהם על כך שהם זוכים להגיע לארץ הקודש בקלות רבה כל כך ואנו, אנה פנינו?

חיפה ניצבת מולינו. כה קרובה אך עם זאת כה רחוקה.

שירה חרישית הולכת ומתעצמת על הסיפון. דמעות ניגרות על הסיפון, מתערבבות בעץ הרטוב ובשאריות הדם שעדיין לא יבש מהקרב. אלפי אנשים שרים מילים של ערגה וכיסופים שעדיין לא מצאו את מקומם .

.האנגלים  ניצבים לידינו, מתבוננים בנו בשקט. האם יש מישהו שליבו אטום עד כדי כך שיראה אלפי פליטים ניצבים כה קרוב לארץ מכורתם והם מופנים אחורה, חזרה לארץ בה נרצחו אביהם, אמם, אחיהם הרכים?

אבל אנו נשלחים חזרה. לשם. בשלוש אוניות  מעמיסים אותנו ומשלחים אותנו חזרה לים הפתוח. הרחק מארץ הקודש.

נמל מרסיי. שלוש האניות המגורשות נעמדות זו ליד זו עוגנות במפרץ..

אף אחד אינו יורד. זוהי המלחמה שלנו. מאבקינו לעצמאות ליכולת לומר את דברינו.

העולם כולו עוצר את נשימתו. עיתונאים מצלמים ללא הפסק את האניות העמוסות באנשים העומדות כבר ימים רבים בנמל בצרפת. מה יהא על כל אותם פליטים? מה יהא בסופם?

לאחר כמעט חודש משולחות האניות לכיוון גרמניה.  שוב אנו בים הפתוח, נעים לעבר ארץ שנואה שחשבנו שהותרנו מאחורינו. שם בנמל בהמבורג, הנמצא בשליטת האנגלים, אוחזים בנו החיילים ומורידים אותנו מן האניות. משם אנו מועברים למחנה פפנדורף..

לאחר כמעט שנה נפתח פתח ליציאה. האנגלים כבר בדרכם החוצה מישראל ועלייה ד' יוצאת לדרך. אני טובי וחברותי עולות על אנייה המשיטה אותנו לישראל.

ארץ ישראל

אפריל 1948 – חיפה. הפעם אני דורכת בנמל. הפעם הגעתי שלא על  מנת לשוב לאחור. ימים רבים של ציפייה, של נדודים בארצות נכר, הגיעו אל קיצם. ולמרות שמעולם לא הייתי פה בעבר הרי זו ארצי שלי, ארץ ישראל.!

אך למרות זאת, אנו עומדים נבוכים מעט. הנמל מלא באנשים . זה הולך לכאן וזה לשם. ואנו – אנה נפנה? איש חרדי עם זקן פונה אלינו: "שלום." הוא מחייך "אני כץ מחיפה. באתי לעזור לכם" פניו נעימות מסבירים פנים. אנו בוטחים במראה שלו, והולכות אחריו. גם קבוצת בנים של פא"י שהגיעה עמנו באנייה מצטרפת אלינו. כץ מוביל אותנו לשיירת מכוניות משוריינות. מלחמת העצמאות כבר בעצומה והדרך לרעננה מסוכנת. ריח הפרדסים מלווה אותנו בנסיעתנו. שיירת המכוניות נעצרת. בלב הפרדסים ניצב מחנה אוהלים. המחנה מוקף גדר ומחוץ לגדר- המון  המון תפוזים. אנו נצמדות לגדר ומביטות לעבר הפירות הכתומים הבוהקים. מהו טעמם? רק בט"ו בשבט ראינו פרי שכזה. הקוטפות מביטות בנו, "העולות החדשות," מפסיקות לרגע את עבודתן ומשליכות אלינו מעל הגדר מספר תפוסים. אני אוחזת בפרי העגול בכף ידי, מברכת בכוונה רבה "בורא פרי העץ" ומכניסה פלח אל תוך פי. טעמה של ארץ ישראל נבלע אל תוכי.

(בין חרכים אורך- ספור חייה של פייגי בריקמן – כתיבה ועריכה- הדס שמידע)

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד