שיעורים באמונה ובתפילה

יסודה של כל תפילה לפני ה' היא האמונה בו. רק מי שמאמין באמונה שלמה בבורא עולם ומנהיגו הוא אשר יכול להתפלל לפניו תפילה אמיתית. כמו כן, רק שמאמין בו באמונה שלמה הוא אשר מרגיש חייב להתפלל לפניו.

פעם אחת קבלתי מיהודי שעור בתפילה במחנה השמדה, וזאת מתוך מעשה שהייתי עד לו. באחד הערבים, כשנכנס לצריף שלנו, הוא נגש אל דרגשו והתחיל להתפלל תפילת ערבית. בעת התפילה חבש את הכובע, אף שהדבר היווה עבירה על חוק המחנה האומר: בבלוק הסר כובעך. באמצע "שמונה עשרה" נכנס לחדר "זקן הבלוק", אסיר גרמני בעל משולש ירוק, הווה אומר פושע פלילי, אשר בזכות "מקצועו" זכה "למשרה מכובדת" זו. כשראה שעומד כאן יהודי וכובע על ראשו, צעק עליו וציווה עליו להסירו. היהודי לא נע ולא זע ממקומו והמשיך בתפילתו. כולנו היינו המומים בראותנו את עוז נפשו, שלא נשמע תיכף ומיד לממונה עליו. אף שבעלי המשרות "המכובדות" האלה היו בעצמם אסירים, פחדו מהם לא פחות משפחדו מאנשי הס"ס עצמם.. כשגמר את תפילתו הסיר האיש את הכובע, נגש אל "זקן הבלוק" והסביר את מעשהו באומרו שעמד בתפילה, ומנהגנו הוא לכסות את הראש בעומדנו בתפילה. היה נס שתגובתו של אותו רשע הייתה דברי חירף וגידוף ולעג שחצני בלבד.

אינני יודע אם הקורא ספור זה מבין את משמעותה של עבודת ה' כזאת. יש להניח שיהיו אנשים שירצו לומר שמן הדין אסור היה לו להתפלל במצב כזה, ומבחינה הלכתית ייתכן שהצדק איתם. השאלה הייתה אם הגוי הזה היה בגדר של נחש ארסי או לא, שכידוע ההלכה מחלקת בין זה לזה, כי כאשר נחש ארסי נמצא בקרבתך הנך חייב להפסיק את תפילתך. אולם נראה לי שהיהודי הזה הרגיש באותה שעה שהוא חייב לדבר עם הקב"ה, כי אינו מסוגל לפרוש מקרבתו, גם אם זה יעלה לו בחייו. דבקותו בהקב"ה הייתה ללא גבול, ולכן לא נע ולא זע והמשיך להתפלל. בערב הזה קבלתי ממנו שיעור על המשמעות של תפילה לה'.

 

השתדלנו, עד כמה שהתנאים אפשרו זאת, להתפלל את תפילותינו הקבועות, ועד כמה שזכרנו אותן בעל פה, שהרי סידורים בדרך כלל לא היו לנו. לפעמים הצלחנו להתפלל גם בציבור, כי בצריפנו, צריף הנוער, היו מרוכזים בחורים מארצות כיבוש שונות, רובם מאירופה המרכזית. אולם היו כאן גם מספר רב של בחורים מיון, שגם אליהם הגיעו הכובשים המרצחים. היו ביניהם שומרי תורה ומצוות אשר שלטו היטב בלשון העברית, ולכן יכולנו להדבר בינינו בלשונינו.

יום יום היינו מתאספים באחת מפינות הצריף לתפילה בציבור. גם זוג תפילין משותף היה לנו, כך שגם את המצווה הזו יכולנו לקיים. התפילה בצבור וקיום המצוות שיכולנו לקיים במשותף בתנאים ההם, גרמו לכך, שבינינו אותם הבחורים שהשתדלו לקיים את המצוות שניתן לקיימן, נקשרו קשרי ידידות הדוקים, אף שמקומות מוצאנו היו מרוחקים זה מזה מרחק רב.

 

משמעות נוספת לתפילה בעת צרה. יש מצבים אשר בהם האדם חש שאבדה כל תקווה, נדמה לו שהמרחק  בינו לבין המוות הוא כפסע.  כל מצרי השאול, שמעולם לא העלה כמותם בדמיונו, אוחזים בו, ובדרך הטבע אינו רואה שום אפשרות להימלט מהם. נדמה לו שהגיע הקץ, אין מנוס והצלה מהשאול הזה. כל אלה אשר מסביב לו אין בידם להושיעו, כי גם הם כמוהו נמצאים באותו מצב. והנה לפתע הוא מרגיש כי אסור להתייאש. יש תקווה.

ואמנם לא התייאשנו, ולכן גם התפללנו. דווקא בשעות שהסכנה הייתה מוחשית ביותר, דווקא בהיותנו באותו בור חשוך שלא נראה בו שביב של אור, דווקא משם בקעה זעקתנו אל על בהתחנננו לפני הבורא, כי האמנו שגם בשעות הקשות האלה הוא מלא רחמים.

שעות קשות כאלה, אשר בהן התפללתי מעומק לבי, היו רבות. שתיים מהן זכורות לי עדיין היטב.

עוד בהיותי באושויץ, במחנה הראשון שהגעתי אליו ושמו היה בירקנאו, או אושוויץ 2. עבר עלי יום אחד שבו חשבתי וגם חשתי- הנה זה  הגיע. נדמה היה לי שהחרב מונחת ממש על צווארי. פשוטו כמשמעו. לא ראיתי לפני שום מוצא. דווקא בשעה כזאת הרצון להמשיך לחיות הולך וגדל. אתה מרגיש שהנך קרוב מאוד להקב"ה ואתה מאמין באמונה שלמה שרק הוא יכול להציל אותך, ואז בוקעת מתוכך תפילה במלוא הכוונה: ה' הטוב הצילני!

הדבר קרה ביום ראשון, כ"ו במרחשוון. באותו יום נשלחנו למחנה הסמוך לבצע עבודה כלשהי. לפתע הגיעה הידיעה שמפנים את כל המחנה שלנו, ורק שני צריפים ישארו, צריף החולים והצריף שלנו- צריף הנוער. דרך גדר התיל שביין המחנות יכולנו להבחין ממקום עבודתינו כי יש יסוד לידיעה זו. הבחנו בשורות ארוכות של אסירים יוצאים בלווית אנשי ס"ס את המחנה וצועדים לכיוון הרכבת. אינני יכול לתאר את הרגשתי באותו יום. במשך החודשים הללו, מאז בואנו לאותו גהינום ושמו אושוויץ, למדנו מה פרושה של סלקציה בין חולים ובריאים ובין מבוגרים לבני נוער. חיל ורעדה אחזוני, אם ישלחו את כולם מכאן ורק אותנו ישאירו, אם כן... נאבקתי עם עצמי שלא להמשיך לחשוב, אולם בהביטי אל ארובות המשרפות הקרובות כל כך לא נתנה לי המחשבה המזעזעת הזאת מנוח. מי יודע מה ילד לנו היום, מי יודע. ככל שהאדם חש בסכנה האיומה מתעורר בו יותר ויותר הרצון לחיות, כי בסופו של דבר רצון החיים הוא הגדול שברצונות.

נכנסתי לאחד הצריפים העזובים שבאותו המחנה ושפכתי את לבי בתפילה. נדמה לי שמעודי לא התפללתי תפילה מעומק הלב כמו אז. הלוא ברגעים כאלה מוכרח כל אחד להרגיש שרק בורא עולם הוא היחיד שיכול להצילו, וחכמינו ז"ל כבר למדונו: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".

לפנות ערב חזרנו אל המחנה ונרגענו קמעה. אמנם נכון היה שבאותו יום עזבו אלפים רבים את המחנה, אולם עדיין נשאר במחנה מספר רב של אסירים מלבד צריף החולים וצריף הנוער שלנו. כנראה עוד לא הגיעה השעה של חיסול המחנה.

(שבטך ומשענתך- הרהורים ומחשבות אחר השואה - הרב סיני אדלר)

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד