חנוכה באושויץ

עדות גב' פרל בייניש בספרה "הרוח שגברה על הדרקון"

חנוכה עמד בפתח.מהיכן נשיג נרות?ההצעות שפעו מכל עבר.נוכל להכין פתילות בקלות יתירה, על ידי פרימת חוטים מבגדינו, ואילו שמן ניתן להפיק ממרגרינה מומסת.

לפתע הגיע אורח לביקור- ידידנו השרברב שנקרא לתקן מספר צינורות. הוא הבחין ברבקה הורביץ ,והגיש לה חבילה קטנה. כניסתו של גבר לשטח מגוריהן של הנשים היתה כרוכה בסכנה גדולה,גם כאשר הגיע למקום מתוקף תפקידו. לפיכך, לא הושמעה כל מילה, פרט ללחישה"לכבוד חנוכה", אותה שמעה רבקה מפיו בטרם שב ומיהר לעבודתו.

עצרנו את נשימתינו בציפיה, בעוד רבקה פותחת את החבילה, בתוכה גילינו שתי סוכריות, שני גפרורים וכן- לא יאומן- שני נרות קטנים."אליהו הנביא" הפרטי שלנו הביא לנו אוצר של ממש. כעת נוכל להדליק נרות חנוכה!

באותו לילה אחרי ששככה ההמולה סביב שתיית "הקפה" ,נגשה רבקה לעבר תנור ההסקה." חנוכה הלילה"! היא הכריזה בקול רם," הבה נדליק נרות חנוכה"

כל שוכנות הצריך הצטופפו מסביב לתנור בדממה מוחלטת. רבקה נגשה להדליק נר ראשון של חנוכה.בקול שנישא ברמה ברכה את הברכה הראשונה- ברוך אתה.... מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו  להדליק נר של חנוכה ". שלהבת הנר הזעירה הבהבה מעל לתנור הלבנים המאורך. בתוככי המרתף האפל של אושויץ הוצתה להבה-להבה שהניסה את העלטה.

כעת הושמעה הברכה השנייה- "ברוך אתה... מלך העולם שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".גם בזמן הזה בימינו  אנו, יחולל ה' עבורנו ניסים.ולבסוף, הברכה השלישית, ברכת "שהחיינו",ברוך אתה... מלך העולם, שהחיינו, וקיימנו, והגיענו לזמן הזה".לא רק שהעניק לנו חיים, אלא אף איפשר לנו לחגוג את ימי החנוכה.

מחשבות מרירות חלפו בראשינו. אמנם כן, ה' העניק לנו חיים, אך מה עם כל האחרים? האמנם מצבם אינו טוב משלנו? מדוע לא הלכנו איתם? העינים נמלאו דמעות, והלבבות דאבו מכאב.

לאחר מכן פצחנו  יחד בזמר " מעוז צור", המרעיף בחלקו הראשון את האמונה והתקוה בגאולה הקרובה. הקטע השני מבטא כאב -"רעות שבעה נפשי, ביגון כוחי כלה. חיי מררו בקושי..." שבנו והתיפחנו. לאחר מכן הלך וגבר קול שירתנו כאשר הגענו שוב לפסוקים המביעים תקווה- חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה. נקום נקמת דם עבדיך...

 

רבקה טפסה על התנור, פנתה לעבר שומעיה ונשאה נאום בקול רם ללא חת: " בנות! יחדיו ישנות אנו על אותם הדרגשים, יחדיו נושאות  אנו את אותו הכאב , יחדיו מתייסרות באותם יסורים, אפופות בחשכת מות. אך הלילה – חנוכה! בלילה זה שב ונחנך בית המקדש. הנה הדלקנו נר, ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

חברות! אותה שלהבת זעירה שהדלקנו הלילה, קודש היא. בכל לב יהודי שוכן אותו ניצוץ מקודש, הניצוץ האלוקי המגרש הרבה מחשכת עולמנו האומלל."

נימה של פאטוס נשזרה בקולה, בעודה ממשיכה בדבריה," עם ישראל עבר זמנים מרים וקשים. בית מקדשנו חולל וטמא, מעמדו המקודש הושפל עד עפר.דומה היה כאילו חרב עד היסוד, ולא נותר כלל שמן טהור בו ניתן להדליק את המנורה, אך בתוך כל ההרס והחורבן, נתגלה פך קטן ובו שמן טהור, וכך שוב הוצת האור הנצחי.. והנה באורח ניסי בער מעט השמן במשך שמונה ימים תמימים. גם עבורנו נותר תמיד שמן זית זך, השומר על השלהבת שלא תיכבה.

ספגנו מכות, עינויים והריגות. שונאי ישראל בכל הדורות, פרעונים, המנים, רומאים, צלבנים- כולם שאפו להשמיד את העם היהודי, אך זממם לא עלה בידם, לכל אורך ההסטוריה, שמר עלינו הקדוש ברוך הוא ועזר לנו לשרוד. גם עתה ימשיך הוא להיות בעזרנו.

בנות אל יאוש! המשכנה לקוות.

גם כאשר כוס היגון עוברת על גדותיה, נזכה לראות עוד רגע קט את הגאולה, אותו לפיד הנישא בידי עם ישראל בחשכת הלילה לא יכבה לעולם. עמים גדולים קמו ונפלו, אך היהודי קיים לנצח. עם ישראל חי!   מילותיה האחרונות הדהדו על רקע הדממה ששררה בצריף.

כל הבנות כאלף במספר, נותרו עומדות על עומדן בצפיפות סביב התנור.היו אלה שלדים מהלכים,לבושי קרעים, עיניהם הדומעות בולטות מחוריהן, אך ליבותיהן הקרועים שבו ונתמלאו בתקוה ובגאוה.

באותו רגע הפניתי את ראשי והבחנתי ב...רעיה, מפקדת הצריף מעוררת האימה, כשהיא ניצבת בקהל. לצדה עמדו עוזרותיה- רוזיקה, ליליקה, וארנקה. התחלחלתי מאימה. ללא כל ספק, עוד נתן את הדין על מעשינו אלה. ומה יעלה בגורלה של רבקה?

הן כיבו את האורות במהירות, כביכול המתנו לסיומו של הנאום. הבנות התפזרו , כל אחת לעבר דרגשה. דממה בלתי רגילה ירדה על כולן.כל אחת היתה שקועה במחשבותיה, שטופה ברגשותיה. אותו לילה לא ערבה עלי שנתי. מדי כמה דקות התעוררתי והושטתי את ידי לעברה של רבקה, בודקת האם עדיין נמצאת היא עמנו..בחלומותי הטרופים ראיתי כיצד הלשינו " הבלוק אלטסטה"ועוזרותיה אודותיה, וכעת באו לקחתה, אך בכל פעם מצאתי את רבקה לצידי.נמה את שנתה.

הלילה עבר . נס חנוכה התרחש- רבקה עברה את הנאום הגורלי בשלום.

אותו שקט בלתי מצוי המשיך לשרור גם למחרת, כביכול הושפע המחנה כולו מנאומה של רבקה. בלילה השני הדליקה לובה את הנר. שוב הצטרפו כל בנות הצריף, מתבוננות בהדלקה ושרות יחד עמנו. שוב התעוררה בנו אוירת החג  זרם של דמעות, אנחות זכרונות ,ותקוה.

שוב הבחנתי בקרב הקהל ב"משקיפות" שלנו, אך הפעם היו אף עיניהן בוכיות

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד