ליל "כל נדרי" במחנה נשים בשטוטהוף

אינני יודעת כיצד הגיעה אלינו הידיעה, אך בוקר אחד, בהיותנו בעבודה, פשטה השמועה שמחר יום כיפור. הערב – "כל נדרי", מחר – יום כיפור. המחשבה הציתה את מוחותינו הרדומים.

העבודה נמשכה כרגיל, אדמת החמר שחפרנוה נצטברה ערמות ערמות, והשומרים הביטו בעין טובה בזריזות הידיים של הנשים. העבודה התקדמה יותר מהר ויותר מהר, כל אישה מאלצת את עצמה לסיים את המלאכה מבעוד יום לפני "כל נדרי". הן חפרו באדמה במרץ ובמסירות, כאילו הייתה עבודתן תלויה במהירות מלאכתן. לבסוף נסתיימה העבודה של היום. היא נעשתה כהלכה, ולא הייתה סיבה להכותנו. הסתדרנו במהירות בחמישיות, ולא הייתה אף אחת בתוכנו שלא נתחזקה ונתעודדה על ידי ההתרגשות הפנימית.

בשובנו למחנה נסתיימה חלוקת הלחם במהירות, והפעם בצורה מסודרת. אין מריבות ואין חיכוכים. איש לא הודאג אם אמנם חולקה המנה הזעומה של הלחם במידה שווה. כל אחת נראתה כאילו נתמלאה חביבות, אהבה ועדינות כלפי חברותיה. כולנו, אף אלה שבתוכנו שבבתיהן לא שמרו על קדושת יום הכיפורים, החלטנו שיום כיפורים זה יישמר כהלכה. על כן אכלנו מיד את כל מנת הלחם שחולקה לנו, ולא הותרנו דבר למחרת. כך התחלנו את תעניתנו.

דממה, מלאת הוד וקדושה. יום כיפור! אלפי נשים יהודיות שכבו על שורות הקש הנערם. אף אחת לא רטנה, אף אחת לא הציקה לשכנותיה, היה זה "כל נדרי".

לפתע שמענו קול מצלצל. היה זה קולה של האישה שכינינוה ראש המחנה: אחיותי! היום יום כיפור, החג של אהבה ומחילה. אבל זה גם היום שבו נכתב כל אחד בספר החיים או בספר המוות. אחיותי, אף כי מעטות מאתנו אינן מטילות ספק שניכתב למוות, עלינו להאמין ולקוות על אף הכול. באמונה זו, בתקווה זו, מתפללות אנו כי יום הכיפור הבא יראה אותנו בשובנו לבריאותנו, מאוחדות עם משפחותינו בבתים שלנו".

לא היה בכוחה להמשיך, קולה טבע באנחות. דממה מוחלטת שררה באסם. ואז פתאום, בקול מוזר, כאילו יוצא עמוק מתוך הגרון, נשמעה קריאת השבר, וכל הנשים פרצו באנחות. הן התפללו לריבון העולמים שיסלח לעברותיהן, למען תהיינה ראויות לרחמיו ולחסדיו. באסם שרר חושך מוחלט, אך במוחה של כל אחת עלו מראות הבית שהִכרנו, המפה הצחורה על השולחן, הנרות הדולקים באורם הזוהר. מראה רודף מראה, בעלים לבושים בגדי חג אומרים: מועדים לשמחה, חג שמח! הורים מתבוננים בילדיהם לפני צאתם לבית הכנסת. ואז לפתע נשמע הניגון בוקע הלבבות של "כל נדרי". אחת אחת הצטרפו הנשים למנגינה הנצחית, מנגינת כל הדורות.

(עדות רשקה וייס)

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד