סעודה שלישית בגטו לודז

הרעב הנורא בגטו היה בכוחו ליטול מהאדם את רצון החיים הטבעי. רבים נשברו עקב הרעב, וכל דבר הוציאם משיווי המשקל הנפשי. כל הווית האומללים נסובה רק על ציר אחד: אוכל, אוכל ואוכל.

לא-כן אחי וחבריו החסידים. הם לא נכנעו לתכתיבי הזמן, וסרבו בכל תוקף לשנות את עקרונותיהם. לפי תפיסתם הצלת גופם היתה משנית, הצלת רוחם עמדה בראש סולם העדיפויות. הם למדו תורה ללא הרף, ונהגו בדרכי החסידות. את רעבונם השביעו "במטבח המשותף" שהושתת על המזון הדל שקבלו בגטו. סעודותיהם נערכו בצוותא תוך השמעת דברי תורה וניגונים חסידיים. הם לא נשברו ולא פחדו. התקווה מילאה את כל ישותם וגברה על הכל.

ל"סעודה שלישית" שנערכה בביתנו הביא כל אחד מהם את מזונו הדל. הוצבו שולחנות וספסלים, ואמי הכינה מספר "מאכלים" מאולתרים. חשבתי לעצמי כי הבחורים יעוטו על האוכל!!! לתמהוני התיישבו בניחותא, והחלו לשיר ולומר דברי תורה. רק בתום ריקוד חסידי נלהב בהמריאם לעולמות טמירים הואילו לגשת לסעודה...

הבטתי בעיניהם הזוהרות, ואז הבנתי כי בתנאים הקשים של סבל וכאב פחד ורעב שיצרו הגרמנים בכוונה לשבור את הרוח היהודית מבטאים חסידים אלה בעצם הוויתם את המרידה הגדולה ביותר באויב הגרמני.

חנה אייבשיץ-איילנברג, "האשה בשואה"

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד