המלאך בלבן מאושוויץ

שלהי קיץ תש"ג באושווינצים. שלהי קייטא קשיא מקיטא, אין זאת סתם מליצה. בצריף אפשר להיחנק, בחוץ לוהטת השמש, מסנוורת את העינים ומכה בראש. אי אפשר לקבל טיפת מים לרוות את הצמאון. הנני מחכה בכליון עיניים לנוצריה העובדת במטבח המחנה. היא הבטיחה להביא לי מעט מים במחיר מנת לחם של היום. אני עצבנית, אולי לא תבוא, אולי לא תצליח להבריח. עצם הרעיון משגע אותי. אני מרגישה שהלשון נצמדה לחכי. רחובות המחנה ריקים בשעה זו, שעה תשע בבקר. כולם עובדים, רק עלינו להיות בצריף, כי לפי החוק האסיר מתחיל לעבוד אחרי שלשה חדשים של שהותו באושווינצים, ואנחנו כאן רק חדשיים. במשך הזמן "מחנכים" אותנו למשמעת, משננים בנו נימוסי המחנה, כבר פעמיים קבלתי נזיפה בגלל עמידתי על יד הצריף, שסופה עונש חמור. סוף סוף ראיתי את הנוצריה, שכנתי מוורשה, רצתי לקראתה בשמחה. "יש לך?" –שאלתי ברטט. "כן, אבל" – הכרתי איזה היסוס בקולה, "אינני יכולה לתת לך המים. מנות הלחם תהיינה היום קטנות יותר". פני השחירו. הצמדתי את מבטי לבקבוק שהוציאה מתחת סינורה כנגדי, כאילו להתגרות בי ולהגביר את התשוקה החזקה לשתיה. "ובכן מה את רוצה?" – שאלתי בטירוף דעת. – "אני רוצה גם את מנת הלחם שלך של מחר". "טוב!" – עניתי בלי לחשוב, "תני לי כבר", התחננתי לפניה, "למה את מענה אותי?" – "אל תשכחי לתת לי את לחמך מחר", חזרה על דרישתה. לא עניתי, לא עצרתי כבר כח, בידיים רועדות החזקתי את הבקבוק, עוד מעט ואשתה... חשבתי בשמחה. ברגע זה, נפל הבקבוק מידי, נשפכו המים וגם אני נפלתי בלי הכרה. על ידי עמדה פולניה מנהלת המחנה, סטניה, ורצתה להעיר אותי באלות הגומי שלה. לנוצריה הרשתה לברוח, רק עלי המטירה שאלות ומכות חליפות. "עלי להודות למה פתיתי נוצריה כשרה לעברה, למה הכרחתיה על ידי המסחר להבריח מים?" לא יכולתי לענות. הרגשתי שפי מלא בדם. היא הלכה אתי למנהלת הצריף שלנו, נזפה בה למה הרשתה לי לטייל בעצם היום. "אגב", המשיכה בלצון, "למדתי ריפוי שיניים בפקולטה בוורשא. עקרתי לה שתי שיניים. לכי איתה עכשיו לתחנת שיניים, הם כבר יגמרו את הריפוי".

מרגוט קליין, המנהלת, עמדה מבולבלת ולא הבינה את דבריה. היא ניסתה לשאול משהו, אך דבריה נפסקו על ידי סטירת לחי חזקה. "לכי אתה לתחנת שיניים. הבנת?" מרגוט התרתחה. בדרך "כיבדה" אותי בכל מיני כינויים, על ידי איבדה את חינה בעיני סטניה. לא תשכח את זה. לא עניתי, הלכתי אחריה, כאילו הוקהה בי חוש הכרה. הגענו לתחנת שיניים.

מרפאת השיניים גבלה עם מזכירות בית החולים. עבדו שמה רק יהודיות, שתי רופאות שיניים ושתי אחיות. לפי "החוק" אסור היה ליהודיה לרפא. מותר היה רק לעקור בלי הרדמה, או למרוח את החניכיים בתחליף של יוד נגד אוויטמינוזה (מחלה הפה) שהתפשטה במהירות הבזק, על ידי תזונה רזה ותנאים אי סניטריים. בהתחשבות עם המאורע המיוחד שליוותה אותי המנהלת התקבלתי בלי תור. ראיתי לפני חדר יפה, נקי למופת. אצטבות מלאות רפואות. רופאת השיניים הייתה אשה עדינה בשם מרייה מטומשוב, שכל התנהגותה הייתה אנושית ואצילית להפליא. "מה כואב לך?" – שאלה ברוך. לא רציתי ולא ראיתי שום דבר, רק הברז הבהב לנגד עיני בכל מיני צבעים... "רוצה אני לשתות". זה כל מה שהצלחתי לומר. עיניה זלגו דמעות, הבינה, הרשתה לי לשתות. ברגע זה שכחתי את הכל, את כל החרפה וההשפלה, גמעתי מהמים עוד ועוד, הוחלפו כוחותי. מרייה מרחה את הפצע ואמרה בכאב: "הנני מכירה את מלאכתה של סטניה". נתנה לי מריחה. בקשה להסתירה כראוי ולמרוח בלילה... "אסור לי לתת לאחיות בצרה רפואות", העירה באנחה, "אבל קשה לי להסתגל לאיסור זה שפירושו: חדל להיות בן אדם"... אחר לחשה באזני: "כל פעם שתוכלי לעבור אלי תשתי מים כרצונך". "החיית אותי", פלט פי, "לא פסו אמונים בבן אדם"...

מנהלת הצריף התרשמה מיחסה של רופאת השיניים. גם היא שינתה את קולה ואמרה: "נוחי קצת ושבי על הספסל כחצי שעה, כשתתחזקי נשוב לצריף". ישבתי על הספסל מול המזכירות והמעבדה לצרכים מיוחדים... כולי שקועה במחשבות קודרות, אדישה לגורלי. נדמה היה לי כאילו נרדמתי. היה זה נים ולא נים, כאילו חלומות בהקיץ. לפתע קולות. מה קרה? מה עוד מוכן בשבילי היום? מה עוד עלי לראות?

הביאו אוכל, מים חמים בלתי מלוחים עם קצת גריסים, דייטה לחולות. כל החולות יצאו מחדר ההמתנה של המרפאה בצעקות, נדחקו אשה לחברתה. נשמעו קולות מבקיעים שמים. ברגע זה נשכחה התמונה מהבוקר עם המים, שהגבורה הייתי אני. ואותן הצעקות על יד הדוד, התמונה ששמה שבר בת עמי הבחילה אותי עד הקאה. ברגע זה יצאה בחורה צעירה מהמזכירות, והיא התקרבה לקהל, כאילו נגעה במעגל קסמים, הושקטו הרוחות! הושלך הס. "מי זאת?" שאלתי את הנוכחות. "אינך יודעת?" הסתכלו בי בבוז. "עוד לא הספקת להכיר את טילה שלנו, היא מלאך מן השמים. סמל הטוב". הפריזו בתהילות ובתשבחות. התקרבתי אליה, בראותי אותה מקרוב הבנתי בכמה כוחה טמון. ראיתי לפני בחורה צעירה כבת 19, לבושה בסדר מופתי, ובעיניה הילדותיות בצבצה אהבה בלי לגבול לאדם, רצון לעזור, תשוקה להקל, לחבוש את פצעי המעונה. ניגשה לדוד, בחיבה חילקה את האוכל, מלאה כל כף שהושטה לה. אחרי עבודתה ניגשה לכל אחת, שאלה בשלומה, רשמה צרכיהן של המבקשות, ובצחוק מעודד עמדה להיפרד. ברגע זה שמה לב שעיני נעוצות בה ומביעות פליאה ותימהון... בוודאי מראה פני לא בישר טובות. ניגשה אלי ושאלה: "למה נפלו פניך? למה את מצטערת", הטיפה לי מוסר, "בכך עוזרת את להיטלר". לא הבנתי. "כן!" חזרה בתוקף, "מי שאינו מתחזק ומאבד תקוה, נעשה עוזרו. לא ליפול ברוחנו, להתגבר!" התלהבה בשטף דבריה, ונראתה כאילו התבגרה בשנים.

ספרתי לה כל מה שעיני ראו. "עכשיו, אל תספרי לי, הפסיקה במרירות. את במחנה חדשיים, ואני כבר יותר משנה. אני יודעת את הכל, עיני חשכו ממראה בלהות. בכל זאת אני מאמינה שיהודים ישארו, וצוו השעה" – הנמיכה את קולה – "לא ליפול ברוח, לעזור ולהקל. תפקידי לשבת במזכירות ולכתוב. בזמן הצהרים הנני מתחמקת ויוצאת, יש לי נחת רוח לתת דבר מה למי שהיא". "זה מוזר", אמרתי לה, "זה עתה ראיתיך ואת נחשבת בעיני כאילו קרובה מאוד". "באמת?!" – שמחה. "את מי עוד את מכירה במחנה?" –"בבית משוגעים זה שמחנה נשים שמו אני מכירה את צילה אורליאן". טילה קפצה ממקומה בשמחה, "זאת היא מורתי, הכרתיה בסלובקיה, למדתי שם ב'בית יעקב', ואנחנו בלתי נפרדות". "אוי, טילה, הכרתי בך את מורתך, זה כל שיכולה אני לאמר לך"... נשמעו קריאות, מנהלת המחנה קראה לי, עלי כבר לשוב, טילה ליוותה אותי. "אם טילה מתעניינת בך, אז כבר כדאי לדבר איתך", קבלתי מחמאה ממרגוט. "מי זאת באמת טילה?" שאלתיה, מאוששת על ידי קולה הידידותי, בלתי מוכר לי עד עתה. ומרגוט נענתה: "טילה בין הבחורות הכי טובות שראיתי בעיני, ככל שיחסה לאחיותיה בצרה נעשה יותר טוב, גדלה חשיבותה בעיני הגרמנים. היא מתמסרת כולה. מחלקת את הלחם שלה בין החולות, בלילות הקודרים, כשכל אחד כבר שוכב על מטתו, מתהלכת טילה מצריף לצריף, מביאה כדורי רפואה שונים לחולות, מביאה אוכל, מביאה מים חמים בחשאי, בהסתכנות עצמית. מעודדת ומחזקת. והעיקר היא עושה זאת בפשטות ובצנעה. היא רק מצטדקת: אולי זה מעט? בזמן ה'סלקציות' היא לא נחה, רצה לרופא והתחננה כדי להציל ולהוציא מישהו מצפרני הטרף. בסלקציה האחרונה, לדוגמא, גנבה טילה עשרה כרטיסים בלילה, ועל ידי זה הצילה עשר נפשות. כשהעירו לה שהיא מסתכנת, ענתה: 'אם אפילו אמות על ידי זה אהיה מאושרת, שאמות כזכה מלחיות כבוגדת' "... מרגוט התאדמה, והמשיכה: "אני מקנאת בה, גם אני הייתי רוצה להיות כמותה. התבהמתי", הודתה.

בבואי מצאתי על המטה פריטי לבוש, לחם, מים ופתקא קטנה: "בערב נתראה". טילה, יד נאמנה בצרה; איזה אושר!

בלילה נשמעה השריקה, לישון. אך אני לא עצמתי עין, חיכיתי לטילה. לפי הרעש הבחנתי בבואה, היא הלכה ממטה למטה והביאה מה שהבטיחה. בהגיעה אלי הצטדקה לפני, על שהיא באה בשעה מאוחרת, כי היא הביאה מים בבקבוקים והלכה לשם כך פעמים אחדות הלוך ושוב. "את מרווה את צמאונן של בנות ישראל!" – "זה לא כלום", ענתה טילה בפשטות, "האמיני לי, לו יכולתי עוד יותר לעשות ולעזור בלי גבול ובלי מצרים..." "אבל", נכנסתי לתוך דבריה, "מעשיך גדולים עד מאד". "עיני מופנות כלפי מעלה", אמרה טילה בצחוק קל, "כך שאני רואה רק מה שעלי לעשות, ולא מה שעשיתי. אנחנו ממררים לא מעט את חיינו על ידי הקטנות שלנו, על ידי חוסר הבנה ועזרה הדדית; לא כדאי להיות רעים בכל התנאים ובכל המצבים, ועל אחת כמה וכמה במחנה. יכול להיות שגם אני הייתי, חלילה, אחרת, אך יש לי מתרס חזק, מצוות התורה הן בשבילי חוק בל יעבור. נדבר יותר באופן מעשי", הסיטה את נושא השיחה, "אני רוצה ללמוד אצלך קצת נ"ך – את מסכימה?"

"ללמוד?!" – השתוממתי – "טילה הגעת לאמת על ידי מעשיך, מה שאחרים לא יגיעו על ידי מוחם היבש, חכמתך היא חכמת הלב ויותר עמוקה מחכמת הראש". טילה לא התרשמה מדברי וסכמה את השיחה במילים הבאות: "פעם בשבוע נלמד. יש לכן פנאי, אתן אינכן עובדות. אתראה עם צילה אורליאן, נשתדל שתקבלי עבודה קלה". למחרת נפגשתי עם צילה אורליאן, ספרתי לה על הרושם שעשתה עלי טילה. בקשתי שתוסיף לי פרטים על חייה. צילה אורליאן נעתרה לי והתחילה: "הנני מעריצה אותה, הגם שהיא תלמידתי. למדה אצלי בסלובקיה, זמן קצר, ב'בית יעקב'. מוצאה מטשין, ברחה בזמן הכיבוש הנאצי לסלובקיה ושמה נפגשתי אתה. בזמן הלימודים הכרתי שכל שעור ושעור מרומם אותה. היא עלתה והעלתה את כל הכתה אתה. אז לא ידעתי את גדלותה, התרשמתי רק מחריצותה, עד שבאתי הנה וראיתי בה אמונה עמוקה, פשטות בהליכות חיים ועקביות בשמירת המצוות". דרכה הבנתי היטב את דבריו של רבי: "מתלמידי, יותר מכולם".

טילה עסוקה מאד. לפני פסח, מוכרחים להכין מקום לעריכת הסדר. איננו דואגים, היא כבר תסתדר, ובאמת סדרה. ישבנו כחמשים בחורות על יד השולחן, באפלולית הלילה. אמרנו בעל פה את ההגדה.

בשביעי של פסח נדהמנו. טילה וצילה אורליאן פוטרו מהמזכירות. העלילה עליהן ונדה הפולניה. הן נשלחו לעבודה קשה. הצטערנו. טילה הטובה בעלת החסד, איך היא תעבוד קשה?! אך היא היתה שקטה. "גם אני יכולה לעבוד" – אמרה – "דמי לא אדום יותר מדמכן, כדאי להצטער רק על זה שהאפשרויות לעזרה הצטמצמו קצת, אבל עוד יהיה טוב!"

במשך שבועות מספר סחבה את האוכל מהמטבח לצריפים, לסוף נתמנתה כאחות בצריף, בעבודה זאת הרגישה את עצמה טוב. כאן מצאה כר נרחב לעזרה. שמה היה מהולל בין הכל. טפלה בכל אחת ביד אחות נאמנה.

בערב שבת הדליקה נרות כדי להזכיר על בוא השבת. גרמני עבר פעם על יד הצריף וראה נרות דולקים. כולן בקשוה שתכבה אותן, אך היא סירבה, יצאה בראש מורם והצהירה: "היום אצלנו שבת ולכבודה הדלקתי נרות". לא נענשה. השפיעה עליו עמדתה האמיצה.

והנה פעם פנתה אלי בדברים אלה: "גמרתי בנפשי להתפטר מעבודתי". "מדוע" – שאלתי – "את מרגישה טוב, ואת אינך עבודת קשה, עליך רק ללכת בכל יום עם הבחורות למרפאה", טילה התרגזה למשמע תשובתי: "אינני עובדת קשה – האם זה הכל? האם זה העיקר? אבל אני ח"ו יכולה להיות תקלה לאחיותי. אומרים שממשמשת ובאה שוב סלקציה ואני אצטרך חלילה" – רעדה כולה – "לעשות רשימה של החולות".

למחרת בקשה להעביר אותה לעבודת חוץ. הרבה לא הבינו את צעדה. אחרי שבוע הוברר הדבר. כולן שיבחו אותה והביעו את התפעלותן. "אל תחשבי" – אמרה לי טילה – "שאני שבעת רצון, כי בין כה וכה הדבר נעשה ושוב קרבנות. אני רק לא הייתי יכולה לחיות בנטל זה על שכמי להיות ח"ו גורם ישיר. אני רוצה להיות אך ורק חייל פשוט. לא מפקד".

"שמך ישתזר בדפי הגבורות" – אמרה מי שהיא מן הנוכחות – "האם זאת גבורה?" פנתה אלי טילה בשאלה –"שאלת חכם חצי תשובה, טילה היקרה" – עניתי.

שרשבסקי פסיה, קרני אור במחשכי התופת: לקט סיפורים ממסירות נפשם של ישראל בשואה, בני ברק תשמ"ט, עמ' 67–78

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד