תיבתו של "הנער משה"

מבט מחדש ביומנו של משה פלינקר

פתיחתם של יומנים שבעליהם לא שרדו יש בה מן החדירה לד' אמותיו של הפרט בלא שקדמו לה נקישות בדלת הנעולה. ואם דואג בעל הבית לנעול את ביתו-מבצרו, הרי שאת דלתות לבו הוא נועל בשבעה מנעולים.

ואולם, כאשר מדובר ביומני שואה, דומה כי זכותו של הקורא נובעת מהתחושה כי הכותב ראה בו נמען, והדבר נרשם במפורש או ברמיזה. ברוב המקרים, היומן הוא החותם היחיד שהותיר בעליו בעולם, ובו טבע את הגיגיו ותמונת חייו, והוא גם קולם היחיד של הקרבנות שלא זכו לשרוד ולהעיד. מכוח תחושה זו אנו מעבירים את תיבת הזיכרונות האישיים – היומנים – מתחום הזיכרון הפרטי-המשפחתי לתחום הזיכרון היהודי לדורותיו.

התופעה של כתיבת יומנים בעת השואה הייתה כה רווחת, עד שיש המצביעים על כך כעל הסוגה (ז'אנר) הנפוצה ביותר בתקופה זו, ולכן יש לראות בכתבים אשר שרדו עדים לאלפי היומנים אשר אבדו עם בעליהם. עמנואל רינגלבלום כינס ושימר כתבים בגטו ורשה בחסות כינוי-הצופן "ארכיון עונג שבת", וכתב: "ידוע שאנשים רבים בוורשה ניהלו יומנים. מסתבר שאך מעט מכל זה יגיע לציבור הרחב. מבול הגירוש שוטף ומציף את הכל. משמיד הכל. אינו משאיר זכר. לשווא נשלחו אנשים לדירות המגורשים כדי לחפש את הכתבים שנותרו, לא מצאו מאומה, כי הכל הושלך לאשפה, הושלך ונשרף".

כל אחד מיומני השואה הוא פיסת חיים שנרשמה בשעות הרות גורל בזמן אמת, וללא ראייה רטרוספקטיבית. סוגה תיעודית זו זכתה למחקרים חשובים הן כמכלול והן במפלחים אחדים. רוב המחקרים עוסקים בהשתקפות צלם האדם ביומנים באותם ימים טרופים, מחקרים אחרים דנים ביומניהם של מי שמילאו תפקידים בגטו או במחנה, במניעי הכתיבה שלהם, בלבטים ובמשמעות שהייתה לתפקידם בעיניהם הם, ויש שעוסקים גם ביומנים מאזור מסוים ודנים בהשפעת הסביבה התרבותית והמציאות המקומית על כתיבת היומן. יומניהם של רבנים, שנתגלו רק בשנים האחרונות, ממלאים חלל מסוים בהבנת התגובה האמונית והדתית בתקופת השואה.

פילוח אחר הנו גיל הכותבים. חשיבותו רבה בהערכת היומנים ובהבנתם, ובעיקר – יומני בני הנעורים. בתוך אלו נכלל גם יומנו של משה פלינקר, שבו אנו עוסקים.

ביומני השואה של הצעירים, שנטייתם לכתוב יומן היא אוניברסלית, אנו נוגעים בדיאלוג בין המציאות הקשה לבין עולם החלומות, המשאלות והרגשות הסוערים של אלו שספינתם כבוגרים אך יצאה לדרך. בנוסף לסבל הנורא שחוו בעולם הממשות הם חזו בהתמוטטות של מוסכמות, סמכויות ואמיתות מקובלות. הם ראו את הוריהם בהשפלתם ובחוסר האונים שלהם, וגם ברגעי הגבורה באותם ימים. הם נזקקו לבנות את אישיותם בכוחות עצמם, והיומן היה אחד הכלים שסייעו בכך. הם נאחזו ביומן כמי שנאחז בחיים עצמם: "אני רוצה להוסיף ולחיות גם לאחר מותי! ולכן מודה אני כל כך לאלוקים, שבשעת לידתי כבר נתן לי את האפשרות להתפתח ולכתוב ולבטא כל אשר בלבי", רשמה אנה פראנק.

מעטים הם היומנים ששרדו בידינו, ואופן גילוים – שהיה מקרי בדרך כלל – עומד בפני עצמו כ"סיפור בתוך סיפור" של השואה. הם נחשפו במקומות מסתור ובעליות גג, בערמת אשפה עירונית ובמרכולת של פולנים, על משקוף דירה ישנה ובארכיון עירוני. לכל מחברת – מסע נדודים משלה. כך, לדוגמה, יומנו של דוד רובינוביץ', הנער מבודזנטין, נתגלה ב- 1957, חמש עשרה שנה לאחר שמחברו ובני משפחתו הובלו לטרבלינקה, והוא מושלך על תל אשפה בחצר הבית שממנו נלקח המחבר לדרכו האחרונה. בדומה לכך אירע ליומנו של יוליוש פלדמן מקראקוב – הוא נתגלה בשנת 1963 מעל משקוף הדלת בבית הוריו, כאשר הדיירים החדשים ערכו בו בדק בית.

גם צורת הכתיבה ונייר הכתיבה עדי שואה הם: מחברת עזובה שנותרה לאחר גירוש המשפחה מן הגטו, פנקס שניתן כמתנת יום הולדת או דפים ששימשו לרישום בעבודת הכפייה. הכותבים מתארים את נסיבות הכתיבה ולעתים מתייחסים גם למכשיר הכתיבה, אך מעבר לכל זה, הם מעבירים את סיפורו של הפרט, ללא כחל וללא שרק, וסוחפים אותנו לתוך עולמו של צעיר יהודי בן התקופה. היומן מאפשר להסיר את מסך האנונימיות וליצור חיים ודמות למִספר הבלתי נתפס "שישה מיליון" או "מיליון וחצי ילדים". כל אחד מן הכותבים הוא בן אנוש כמוני וכמוך, בעל אישיות עצמית ורגישות חברתית-משפחתית גבוהה שכה אופיינית לגיל זה. כל אחד מהם גדל באחד מן הזרמים או התרבויות היהודיות שהתגבשו בין המלחמות, ונמצא בתהליך הפנמתה או עיבודה. מבחינה זו עשויים יומני השואה להוות גשר לעולמם של צעירים בני ימינו, וכלי חינוכי-דידקטי בהקשר ללימוד נושא השואה.

יומנו של משה פלינקר, נער בן 16 מהולנד, נתגלה עם תום המלחמה ויצא לאור לראשונה בהוצאת יד ושם. הרשימות שנחשפו הן מכסלו עד אלול תש"ג (24.11.1942–7.9.1943). בהוצאתו לאור היה מעורב בשעתו גם ש"י עגנון, ופרופ' דב סדן הקדים לו מבוא. השם שניתן לספר, "הנער משה", מצביע על שמו הפרטי, אך יש בו גם אנלוגיה למשה רבנו אשר בו ראה הכותב דמות מופת לחייו הוא.

משה היה בן למשפחה דתית בת תשע נפשות. הוריו, ילידי פולין ומקורבים לחסידי גור, היגרו להולנד והעניקו לילדיהם חינוך ברוח תורה עם דרך ארץ, כשהם פתוחים לתרבות הסביבה ולחברה ונותנים בה אמון מלא, אך מקנים תכנים שבמרכזם לימוד תורה ושמירת מצוות. בתקופת הגירושים הצליחו להבריח את המשפחה לבריסל, שם חיו תחת זהות זרה. בשל חזותו היהודית מיעט משה לצאת מד' אמותיו בבריסל, וכתב את יומנו כשהוא ספון רוב הזמן בחדרו.

כמשה, נגזר גם על משה פלינקר לחיות – וגם למות – בגלים הסוערים של ימי השואה. אך לא רק על הבנים נגזרה הגזרה בדורו. כל בני עמו מועדים היו להריגה, ועִמם היה משה. אחיותיו, אלה ששבו ממחנות הריכוז, פתחו את תיבת כתביו לראות מה ייעשה בה: "ספרים ומלבושים, ושלש מחברות – אלה הדברים שמצאו בנות משפחת פלינקר בשובן ממחנה ההסגר הנאצי, במרתף הבית בבריסל, רחוב פיקאר 1... הן לא היו אלא רשימותיו של אחיהן שרשם אותן בזמן שהיה מתבודד בחדרו ונחבא מעין זר".

לאחר שנים שבהן העלה היומן אבק, ובפרספקטיבה המאפשרת השוואה ליומנים אחרים שנחשפו ופורסמו מאז, נבקש לערוך בו עיון מחודש.

כתיבתו של משה מבטאת בשלות ובגרות, הרבה מעבר לגילו: " 'ותפתח ותראהו, והנה נער בוכה' (שמות ב) – 'ילד בוכה' לא נאמר אלא 'נער', מלמד שהיה ילד וקולו כנער". רמיזה זו למשה רבנו נקבעה גם בשמו של הספר, "הנער משה".

דמותו, גילו ויומנו של הנער משה מהולנד-בלגיה מעלים בתודעתנו מיד את "יומנה של נערה", היא אנה פראנק, שהייתה צעירה ממנו בשנים אחדות. שניהם היו "ילדים מבית טוב", מהמעמד הבינוני, משפחות שהיגרו להולנד אך התערו בשפה ובתרבות המקומית, ונראה כי שום רוח רעה אינה מאיימת על עתידם, ולפתע נכלאו נעוריהם בחדרים, שם רשמו את יומניהם.

משה ואנה מצטיינים ביכולתם לנוע בין התיאור החיצוני של האירועים לעולמם הפנימי, שניהם מתארים ברציפות יחסית את האירועים הקשים שרדפו זה את זה: עזיבת בית הספר והחברים, החוקים המפלים, הטלאי הצהוב, החיים בחדרים סגורים, ובעיקר – הפרידות, השמועות הקשות והגירושים. במעגל הקרוב יותר, שניהם מתארים פיסת חיים קטנה אך רב צדדית – המשפחה, החברים, הסביבה הנכרית והעולם התרבותי שבו חיו הכותבים, שהיה שונה אצל שניהם. הם מילאו את שעותיהם – שעות של פחד ובדידות, אכזבה ותסכול – בהגיגים ובתכניות לעתיד, כשהייאוש והתקווה אוחזים זה בזה. תוך כתיבת היומן מתרחש לנגד עינינו תהליך של צמיחת האישיות וגיבושה, תהליך שהוא מרשים בשני היומנים, והכותבים מודעים לו.

כמה מהסיבות שהניעו אותם לכתוב משותפות אף הן, בין שנכתבו במפורש ובין שנרמזו. הם מצאו ביומן מוצא מבדידותם, וגם דרך – האופיינית לשנות ההתבגרות – להעביר ביקורת על סביבתם, כולל הוריהם, מבלי להיות נתונים לביקורת שלהם. ניתן לחוש כי היומן היווה גם דרך מסוימת להפיג את הפחד מפני הכיליון.

משה ואנה היו צעירים מבטיחים בעלי כישרון נדיר. אנה הייתה אולי עתידה להיות סופרת ועתונאית, משה היה הוגה דעות, חלם להיות מדינאי בארץ ישראל, ולשם כך הקדיש מזמנו ללימוד השפה הערבית, תופעה בלתי רגילה בעליל. אף השראה זו קיבל מדמותו של משה רבנו, ממאבקיו על הצדק ומהדרך הארוכה שעבר עד שהפך למנהיג:

הלא משה, מנהיגנו הראשון, מנהיג עמנו היותר טוב, הלא גם הוא היה יחידי... ולא בקל הגיע למדרגה זו, היה צריך לעבוד ולשעבד את רוחו שמונים שנה, כמו שהעירוני מורי בצדק, שמונים שנה ואז זכה. אמנם צריך אני ללמוד מדוגמתו המאירה... של אותו האיש ששמו הוא כשמי.

גם סופם של משה ואנה היה דומה: משה, כאנה, הוסגר לגסטפו על ידי מלשין מקומי ונשלח למחנות הריכוז.

שלא כיומנה של אנה לא זכה יומנו של משה לפרסום עולמי, לא לתרגומים בחמישים שפות ולא להצגות וסרטים. לא נפתחו עליו אתרים באינטרנט והוא גם לא עלה לכותרות של ויכוח ציבורי ומשפטי. ננסה להצביע על סיבות אחדות לכך. ייתכן שהתבוננות מחודשת ביומן זה, בפרספקטיבה של הזמן שחלף ושל היומנים הרבים שנחשפו ושפורסמו בינתיים, עשויה להשיב לו משהו מן הכבוד הראוי לו, להדגיש את ייחודו ולחבר אותו לצעירים בני דורנו ולמי שעוסק בשאלות הזהות היהודית.

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד