חד גדיא בתוככי אושוויץ

כמו שאתם רואים אותי שהנני נהג מונית רגיל בבני ברק, יש לי שטר יוחסין נדיר בתור אחד האסירים הוותיקים ביותר של מחנה ההשמדה באושוויץ.

 

הייתי באחד המשלוחים הראשונים שהועברו ישר מסלובקיה לפלוגת עבודה, שנבחרו אחרי ה"סלקציות" הקפדניות ברכבות המוות. כבן שמונה עשרה הייתי אז, כאשר גורשתי מעיר מולדתי טירנאו. יחד אתי חלקו את הגורל הזה עוד כמה עשרות נערים יהודים, שנראו בעיני קציני הס.ס. ככשירים לניצול אכזרי לעבודת פרך עד מוות. ומזלי גרם לי שעמדתי בכל התעלולים וההתעללויות של אושוויץ, אף שבגורלי עלה להתגורר יחד עם מלאך המוות קרוב לשלוש שנים.

 

בחור צעיר הייתי, וכאשר נפלתי לתוך שאול תחתית זו חשבתי שהקיץ הקץ עליי ועל שנותיי הצעירות. והנה בתוך "בלוק 14", אשר אליו הוכנסתי יחד עם כשבעים נערים צעירים בריאים ותוססים, שם התאוששתי מחדש. היו ביננו נערים שונים, מבתים מכובדים וממשפחות ירודות, בני עניים ובני עשירים, אינטליגנטים וכן "פרוסטאקים". והבחור החשוב ביותר אצלנו בבלוק מי זה היה? היה זה איצ'י-מוטל מגטו מלאבה, אשר בפולין. הוא היה בחורצ'יק חסידי, אשר כולנו חיבבנו אותו והיינו מוכנים להקריב את עצמנו למענו. הוא החזיר לנו את כבוד האדם, הוא הלהיב אצלנו את הזיק היהודי. לא להיכנע! לא להיבהל! לא להתמוטט בתוך הגיהנום! ולרצות להישאר בחיים, על אפם ועל חמתם של הצוררים הארורים, ימח שמם!

 

במה היה כוחו של איצ'י-מוטל? למען האמת, עד היום הזה לא מספיק ברור לי הדבר. לא שאני אינני מבין, רק שאצלנו בסלובקיה לא היו חסידים, ואף פעם לא שמעתי מנעוריי ניגונים חסידיים, כמו ששמעתי באושוויץ מפיו של איצ'י-מוטל. אני רואה אותו גם עתה לנגד עיניי. צנום ורצוץ, מפני שכשהוא בא לאושוויץ כבר היה סחוט כהוגן. הוא בא מן הגטו לאחר תקופה ארוכה של רעב ומצוקה. הוא היה אחד מן ה"פיר-און-זיבעציגער". זאת אומרת, מספר הקעקע שלו התחיל בסדרה של 74 אלף... ואנו, הנערים מסלובקיה, שבאנו הרבה זמן לפניו לאושוויץ, היינו חזקים ממנו, ועזרנו לו. כי איצ'י-מוטל היה לוקח אותנו בניגונים החסידיים שלו. כאשר הוא החל לשיר, שכחנו בן רגע את הכבשנים ואת הקאפויס, ואת אושוויץ בכלל...

 

ואיך אוכל לשכוח את ליל הסדר של פסח, שאיצ'י-מוטל ערך לנו? הוא שמר על הלוח היהודי, לא הבינותי איך הוא עושה זאת. הכל שמר בזכרונו, הכל היה טמון בראשו. כל חשבון של ראש חודש, יום אחד או יומיים. וכל יום של תענית. וזה היה הדבר הכי קל בשבילו, לצום ולא לטעום מאומה. מילא, הגוף שלו התרגל לכך. ואילו אפשר היה לערוך את ליל הסדר על ידי "צום", בטח היה איצ'י-מוטל מרגיש את עצמו מאושר.

 

השאלה הגדולה שלנו הייתה, במה נחוג את "זמן חרותנו"? "מרור" היה לנו מספיק, מצה – אף לא "כזית", ו"ארבע כוסות" גם היו לנו, לא של יין, רק של דם ודמעות... אין מה להתבייש בזאת. בדרך כלל לא בכינו באושוויץ. הלבבות התאבנו והעיניים נתייבשו. מי שהיה לו לב אנושי – נתפקע. הלב התפלץ בקרבו וחסל. מלבד אלה שהייתה להם אמונה בוערת בלב, אלה החזיקו מעמד, כי היו יותר חזקים ממלאך המוות ומן הגיהנום. וכזה היה איצ'י-מוטל, והוא הביא אותנו לשפוך דמעות. לא דמעות של פחד ואימה, חס וחלילה. אני מוכן להישבע שלא חשתי כל פחד באושוויץ. מי שנמצא כבר בתוך הכבשן, בטח שאין לו יותר פחד. וכך היה אתנו, חיינו ממש בתוך הכבשנים. ידענו בבירור, אם לא נשרף היום, אז נשרף מחר. ומה ההבדל? רק איצ'י-מוטל הוציא מאתנו דמעות של התרגשות גדולה, דמעות של שירה והתעלות, אשר קשה לי לבטא את זאת, דמעות כאלה שפכנו הרבה באותו ליל ראשון של פסח.

 

מתי שפכנו את הדמעות? בשעה שאיצ'י-מוטל שר לנו את הפזמון "חד גדיא". הרבה שירים שר באותו לילה, מה יכולנו לעשות? כל הנערים ב"בלוק" שלנו, כולנו רבצנו על דרגשי העץ, שבלשון ה"קאצעט" קראנו לזה "פריטשעס". ידענו היטב כי גם ה"בלוקעלטעסטער" (מפקד הגוש) יודע בדיוק את הלוח היהודי, והוא יארוב לנו בליל זה של ה"אוסטערן" (חג הפסח בגרמנית). בחרנו לשכב על המרבצים שלנו משום שבין כה לא היה לנו מה לאכול ומה לטעום "לכבוד פסח". ואז פתח איצ'י-מוטל בניגונים החסידיים המיוחדים לכבוד החג. לא את הכל אני זוכר. הוא שר "והיא שעמדה לאבותינו ולנו" והוא שר "הודו לה' כי טוב" מן "הלל" הגדול ועוד שר ושר. וכל הניגונים היו כמו "מארשים" של ניצחון. לא זמירות של בכי, רק של העזה ועידוד. ומשום כך התמוגגנו כולנו, ושפכנו דמעות כמים. אבל מכל הניגונים ה"שטיקלעך" שלו הוא התעלה עוד יותר כאשר שר לנו את "חד גדיא". כי אז חשנו כולנו, שאנו מתגברים ומנצחים את ה"קאפוס" ואת ה"זונדר-קומאנדו", ואת ה"בלוק-עלטעסטער" ואת השטן המשחית עצמו.

 

את השיר של "חד גדיא" שר איצ'י-מוטל בנוחם ובנועם, כאילו רצה שאנחנו נבין את המשל שטמון בכל מילה ומילה. מי זה ה"גדיא" שקנה "אבא"? ומה עלה בגורלו של ה"גדיא" של "אבא"? והנה בשעה שהגיע לסוף הפזמון הרים את קולו ברטט, שהרעיד את כולנו: "ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט לשוחט" - - - ושוב הוא חזר והדגיש: "ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט לשוחט" – ואנו נרעדנו ונתעוררנו משום שכל אחד מאתנו הבין בדיוק מיהו "השוחט" ושסופו של השוחט הזה יהיה מר ונמהר מאת הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו...

 

כזה היה איצ'י-מוטל, ובזאת הוא הפיח רוח חיים בעצמות היבשות שלנו. הוא עצמו היה חי על הניגונים החסידיים שלו. לאחר שהרוסים כבשו חלק מפולין והתקרבו למחנה זה, נפל איצ'י-מוטל בדרך, אבל עד יומו האחרון לא חדל מלזמר את הניגונים החסידיים שלו, והניגונים הללו מלווים אותי עד כה - - -

 

יחזקאלי (פראגר) משה, בית יעקב: ירחון לעניני חינוך ספרות ומחשבה, 59 (תשכ"ד), עמ' 6–7, ירושלים

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד